פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: נפלאות התבונה


השבוע, במהלך שיחה* על ההשלכות ובעיקר התסכול שילדים חווים בתהליכי המיון, התיוג והסטנדרטיזציה מרגע כניסתם למערכת החינוך, נזכרתי בשיחה שהיתה לי ממש לאחרונה עם תלמידת כתה א' החדשה והפרטית שלנו בתחילת השנה. השיחה היתה כזו:

"סבתא, משעמם לי בבית הספר."

"למה משעמם לך?"

"כי כל הזמן מלמדים אותי דברים שאני כבר יודעת."

"אז אולי תבקשי שיתנו לך לעשות משהו אחר בינתיים?"

היא עשתה פרצוף. "המורה לא תסכים, היא תגיד לי לחכות לכולם."

שבועיים בלבד אחרי שהתחילה כתה א', זה מה שהקטנה קלטה מהמערכת הפורמלית שהיא הגיעה אליה: תמתיני בסבלנות ובשקט, תיישרי קו ואל תנסי להתבלט או לחשוב שאת יכולה להיות שונה. מלבד לאפשר לה לפתח את כל התכונות האישיות המופלאות שיש לה מחוץ למסגרת בית הספר, הנחמה היחידה שיכולתי להציע לה היא להזדרז וללמוד לקרוא. ברגע שתדעי לקרוא, אמרתי לה, כבר לא תהיה לך סיבה אמתית להיות משועממת. ספר הוא תמיד אפשרות לחבר טוב.

יוסף יושב בבור הכלא. הקירות הסוגרים האלה הם תוצאה של העצבים והכעס שהסביבה מגלה כלפי הנער הזה בכל פעם שהוא מוציא לאור את תכונותיו השונות כל כך מהנורמה – בין אם מדובר בחשיבה יצירתית (תיאור חלומות ופשרם) ובין אם מדובר ביושרה פשוטה ובסיסית (סירוב לאשת פוטיפר למרות ההשלכות הברורות שיהיו לכך). צריך מישהו בסדר הגודל של פרעה, שיכול להרשות לעצמו להיות מספיק בטוח ואמיץ על מנת להתבונן בבעל החלומות הניצב בפניו, להבין ולאפשר את מימוש הפוטנציאל שלו. אלמלא פרעה, יוסף היה נמק בבור הכלא וכל הנארטיב הלאומי שלנו היה אחר לגמרי.

התובנה העצובה הזו, של חשיבות המנטור/מורה המתבונן והמבין, היא לא חדשה ובוודאי שאינה מוגבלת לקבוצה או אזור גיאוגרפי מסוימים. היא אפילו לא מוגבלת לתסכול של תקופתנו בלבד. כבר במאה ה-19, טען מארק טוויין שהוא מעולם לא נתן לבית הספר להפריע לתהליך החינוך שלו. באותה מאה, במדינה אחרת לגמרי, גם לואיס קרול טען שיחידות הלמידה בבית הספר נקראות שיעורים, כי ערכן הולך ופוחת לשיעורין. באותה מדינה, כחצי מאה לאחר מכן, נתקל תלמיד בית הספר היסודי בשם ג'ון לנון במורה ששאלה את התלמידים מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. ג'ון הקטן ענה שהוא רוצה להיות מאושר. המורה אמרה לו שהוא לא הבין את השאלה. בתשובה, ענה לה שהיא לא מבינה את החיים.

יש, כמובן, גם סיפורים הפוכים, כמו מכתבו המרגש ומלא הכרת התודה של אלבר קאמי למורה שלו מבית הספר היסודי, אותו כתב לאחר שזכה בפרס נובל לספרות. הסיפורים האלה תמיד, אבל תמיד, עוסקים בהיבט האנושי. במילים אחרות, עוד לא מצאתי סיפור הצלחה חינוכי העוסק בהשפעה העמוקה של מקצוע או נושא מסוימים על אדם, אבל מצאתי שלל סיפורים העוסקים בהשפעה העמוקה שיש למורה על תלמיד. במאמרו הנפלא "המורים שלנו"*, מתאר מאיר שלו את אחת התכונות החשובות ביותר שבזכותם הנושא המרכזי אינו התחום אותו מלמד המורה, אלא המורה עצמו: תכונת ההתבוננות בתלמיד, התבוננות אמיתית ועמוקה המביאה להבנה ולטנגו של למידה הדורש תבונה הדדית, בין המורה לבין התלמיד. לא לחינם המילים "התבוננות", "הבנה" ו"תבונה" נובעות מאותו שורש. בשורה התחתונה, כששואלים אותי מה הדבר האחד, החשוב ביותר, שאני מאחלת לנכדיי לזכות בו במערכת החינוך, התשובה המידית שלי היא מורים מתבוננים, נבונים, מבינים. כל השאר – הנאה, עניין, הגשמה עצמית, מצוינות וכן הלאה - כבר יגיע כתוצאה.

ואם כבר בתבונה אנו עוסקים, נסיים בסיפור אחד נוסף:

מורה אחת ביקשה מתלמידיה לרשום מהם שבעת פלאי תבל. כשעברה בין השורות והתבוננה בדפים, ראתה שהתשובות הנפוצות שהתלמידים רושמים הן: הטאג' מהאל, החומה הסינית, הפירמידות במצרים, הגראנד קניון, בזיליקת סנט פטרוס, המאצ'ו פיצ'ו והקולוסיאום.

ילדה אחת ישבה בצד הכיתה, מתבוננת בדף שלפניה, מהורהרת. כשהמורה שאלה אותה אם כבר בחרה את שבעת פלאי התבל שלה ענתה שכן, אבל היא לא מצליחה לסיים כי לדעתה יש עוד הרבה אפשרויות. המורה נטלה את הדף של הילדה וראתה את הכתוב:

"שבעת פלאי תבל הם: להתבונן, להקשיב, להרגיש, להסביר, להבין, לחבק, לאהוב".

*תודה לאביבית על שיחה מעוררת הרהורי הבנה!

*בתוך "סוד אחיזת העיניים",מאיר שלו, עם עובד, 1999.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד