במופע האורקולי במוזיאון מגדל דוד מתואר סיפורו של דוד המלך, החל מאהבתם של רות ובועז וכלה בבניית ירושלים כבירת ישראל. אבל בלי סיפורה של תמר בפרשת "וישב", בועז לא היה נולד, דוד לא היה מלך, ירושלים לא היתה בירתנו-לנצח-נצחים, שלמה לא היה בונה את בית המקדש וכן הלאה.
תמר יושבת בבית הוריה, מצייתת לנורמות חברתיות המצופות ממנה, וממתינה. כשהיא מבינה שאם תוסיף להתנהל לפי המקובל היא תישאר שקופה, תמר לא ממתינה יותר. היא נוטלת את גורלה בידיה, ובתהליך מתוכנן ומהונדס לעילא מוכיחה שהיא לא תשלים עם כך שמתעלמים ממנה ומצרכיה. המציאות שבה היא חיה מאלצת אותה לנקוט באמצעים קיצוניים, הכוללים מרמה, התחזות ונטילת סיכונים שעלולים לעלות לה בחייה. וכשקבל עם ועדה, ללא מורא, בכיכר העיר מול הקהילה כולה, היא מציבה מראה נוקבת ומגובה בהוכחות על מקורות מצבה, יהודה מודה ואומר "צדקה ממני". במעשיה, היא מוכיחה ונוכחת. באומץ, נחישות ותבונה יוצאי דופן, ומשחררת את עצמה מהכלא החברתי שנכלאה בו.
לכל אישה יש שם, זועקות הכותרות והכתבות המדממות. בימינו, תמר היתה נאלצת לברוח, להסתתר, להתחנן לעזרה שלא מגיעה, להיות נתונה לרחמי החוק ושומריו שבדרך כלל עסוקים בדברים אחרים. גם לו היתה מנסה לזעוק, היינו כנראה שומעים אותה בדיעבד, כפס קול של שיחה נואשת שאיש לא באמת הקשיב לה. רוב הסיכויים ששמה היה מצטרף לרשימה ההולכת ומתארכת של נשים שדווקא היה להן שם. מה שהיה חסר להן, הוא שמישהו יקשיב לקולן.
בעיצומה של הדרמה על יוסף, התורה לא שוכחת לספר את סיפורה של תמר ומקדישה מקום ראוי לקולה ומעשיה של האישה האמיצה והמיוחדת הזו. בגרסת ימינו, על אבני ירושלים המוארות, היא שוב נאלמה.
