החכם באדם טען שלכל זמן ועת לכל חפץ. זה אולי נכון בדרך כלל, אבל המציאות מוכיחה שיש דברים שאינם תלויי זמן. אהבה, למשל. היא יכולה להתרחש בכל גיל, וכשהיא מתרחשת היא תמיד יפה ומרגשת.
אמש היינו בחתונה של חברים טובים, בני גילנו, ואושרם היה ניכר וריגש את כולנו. זה היה מצב אמיתי של "לשמוח בשמחתם". היטיב להסביר זאת הרב, שהשווה את האהבה בין בני זוג לפרפר שמחזיקים בכף היד. ברצותנו, נפתח את האצבעות ונאפשר לו לפרוש כנפיים ולעוף אל חיים מלאי יופי; וברצותנו, נהדק את אצבעותינו ונמחץ אותו בתוך אגרוף קפוץ. עניין של בחירה שתלויה רק בנו. אבל לא צריך להתאהב כדי להבין שיחסים בין בני אדם הם בידיים שלנו, שזה לא תלוי בגיל ושזה נכון כמעט בכל קשר משמעותי בחיינו.
בפרשת וירא, אברהם יושב בפתח האוהל ורואה: פעם אחת את אלוהים, ופעם אחת שלושה אנשים. המקרא מדגיש שלמראה האנשים, הוא קם ורץ אליהם. הוא לא מבקש להקשיב למבטא שלהם כדי לדעת לאיזו עדה הם שייכים, לא מעניין אותו מהן דעותיהם הפוליטיות, איזו נטייה מינית יש לכל אחד מהם, לא דורש שיצהירו נאמנות למשהו ואפילו לא מברר אם הם מאמינים באל אחד. בוודאי שאינו מנסה לגייר אותם, לא מתעלם ולא מפחד מהם, גם לא חושב שהם יהיו אורחים משלמים או שיצא לו משהו מזה. הוא פשוט רץ לקראתם במאור פנים, מתחנן בפניהם שיסכימו להתארח אצלו, ודואג להכין להם מקלחת להתרעננות וסעודה טובה שכוללת, שומו שמיים, לא פחות מעגל עם חמאה וחלב. וכאילו כדי להדגיש את הרעיון המופרך הזה, שבני אדם יכולים להתייחס זה אל זה פשוט כבני אדם, הוא מזמין אותם להיכנס אל תוך ביתו. פנימה ממש. זה לגמרי בידיים שלו, והבחירה שלו ברורה. לו אברהם היה נוהג כמו צאצאיו יראי השמיים, הוא היה ממשיך לראות את אלוהים מפתח האוהל. הוא לא היה קם אל שלושת אורחיו, בוודאי לא היה מקבל את פניהם מבלי לבדוק היטב אם לפניו עומדים אנשים הנוהגים באמונתם בדיוק כמוהו, ולא היה מקבל את בשורת לידתו של יצחק. במילים אחרות: הוא לא היה ראוי להיות אברהם אבינו. פרשת וירא מלמדת אותנו שחשוב יותר להיות רואי אדם מרואי שמיים. זה מה שמאפשר לנו לפרוש כנפיים אל היופי.
ולנו לא נותר אלא לאחל לזוג הלא כל כך צעיר ברכה של אהבה: שאצבעותיהם תמיד יהיו פתוחות ולבם יוסיף להיות רחב ומזמין.
