פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע אחרי שבת: הברכה שבאי הודאות


הימים האחרונים הזכירו לי כמה רעיונות שהולכים אתי מזה זמן. אולי בגלל שזו עדיין תחילתה של שנה חדשה. חלק מהדברים שאכתוב כאן כבר נשמעו מפי בהזדמנויות שונות. חלקם מעניקים זווית חדשה. אני מעלה אותם על הכתב מכיוון שכשאני מבקרת אותם שוב, הם מסייעים לי ליצור איזון, להבחין בין עיקר וטפל ולזכור שכל כוס ניתנת למילוי. אם הם גם יסייעו לעוד מישהו לעשות כן, הדקות שהושקעו בקריאתם תהיינה ראויות.

לך לך אל הארץ שאראה לך, אומר אלוהים לאברהם. ככה, אאוט-אוף-דה-בלו, אל תשאל שאלות, פשוט תתחיל ללכת, אני כבר אראה לך לאן ואני גם אגיד לך מתי הגעת. החיים בעידן של אי ודאות לא התחילו במאה העשרים ואחת, הם התחילו בפרשת לך לך. ההבדל היחיד הוא שבמאה העשרים ואחת הם מתבטאים באופנים ובקצב שלא היו בעבר. מקצועות נעלמים ונולדים, מסורות המעניקות תחושת ביטחון בזהות מתחלפות או הופכות להיות מיותרות ולעיתים אף מגוחכות, גבולות ברורים בין מוסדות מוכרים, רעיונות יציבים ובין תפיסות שחשבנו שהן הנחות יסוד הולכים ומיטשטשים, ריאליזם פרקטי ודמיון פרוע חוברים יחד ליצירת מציאות חדשה, וכל זה מתרחש במהירות מעוררת השתאות, התלהבות ואימה כאחד. אחת המיומנויות הקריטיות בתקופה הנראית לעין היא היכולת למצוא איזון בין התמקדות בהתפתחות ברורה ומובנית לבין גמישות ומוכנות להשתנות יחד עם הסביבה. אנחנו כבר לא יכולים לומר לילד ש"הוא העתיד", אלא ש"הוא עתיד", כלומר – עתיד אפשרי אחד מיני רבים. אנחנו לא יכולים לצפות שמה שהיה הוא שיהיה, שמי שעושה משהו ימשיך לעשותו לנצח. אפילו טענת העבר לפיה אנחנו לא יכולים להסתפק במתן דגים אלא חייבים לעסוק במתן חכות, כבר אינה נכונה: היא מניחה שלא יהיה שינוי בכמות או בסוג הדגים, שחכות תמיד יהיו האמצעי היעיל והנכון ביותר כדי לתפוס אותם ושהנהר עצמו לעולם לא ישתנה. במילים אחרות, האמירה הזו לא נכונה מהסיבה הפשוטה שכל הנחות היסוד שעליהן היא מתבססת כבר אינן נכונות.

וזה קשה. אי הודאות אף פעם לא התאימה לכל אחד, כל אחד וסיבותיו. לפני שנים כתבתי ספר ילדים שמתבסס על משל שתי הצפרדעים שנופלות לכד חלב בלי יכולת לצאת. האחת בוכה על מר גורלה, שוקעת בדיכאון, מוותרת וטובעת. השנייה שוחה בכל כוחה בלי לדעת מה יקרה, ותנועותיה הנמרצות הופכות את החלב לחמאה – עליה היא מצליחה לעמוד ולקפוץ לגובה. בעידן בו עיקר העשייה היא בצוותים, כל סוגי ה"צפרדעים" נמצאים אתנו בחלב. תמיד יהיו כאלה שישקעו בצער על מה שלא הבשיל או לא הצליח, יבכו על מי שהחליט שלא להצטרף וירחמו על עצמם ועל אחרים. יהיו כאלה שיהפכו למשותקים, אחרים יפרשו לגמרי. גם ההפך הוא הנכון, ותמיד יהיו כאלה שיחשבו רק על מתיקות החלב הסובב אותם, יתעלמו מקשיים, יהיו עיוורים לצורך בעזרה, יהיו חסרי רגישות כלפי האחרים עד שלעתים ימצאו את עצמם לפתע לבד.

בדיוק לכן חייבים להמשיך גם אל הפסוק השני. אנחנו חייבים ללכת לא בגלל שבארץ המובטחת מחכים לנו דברים נפלאים כמו עושר, וצאצאים ממשיכי דרך, ומעמד של סלב. כל זה יפה אף חשוב, אבל בסופו של יום, חשיבות האמון והמחויבות לדרך מתמצים בדבר אחד פשוט: "היה ברכה". להיות דוגמא שמביאה לאחרים ברכה, להיות הברכה שאליה נישאות העיניים ויוצאים הלבבות. הנה אני שוב חוזרת לאותה אמירה נפלאה של ג'רארד ווי: יום אחד, חיינו יחלפו מול עינינו. עלינו האחריות לוודא שהם יהיו ראויים לצפייה. גם אם לפעמים אנחנו לא בטוחים לגמרי מה זה אומר.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד