כשאני מאד רוצה לזכור משהו, אני מנסה לעשות זאת באמצעות שיר. סיפור טוב עובד גם הוא, אבל איכשהו כשהמילים מצטרפות לכדי שיר, הזיכרון שלי טוב יותר. וכשאת מילות השירה מבטאים באמצעות צלילי מוזיקה, הזיכרון כמעט חוגג נוק-אאוט.
היכולת שלנו לצרוב דברים בנשמתנו באמצעות שירה היא תכונה אנושית שכיחה וותיקה: בכל התרבויות ובכל הזמנים, האמצעי הקליט ביותר שבעזרתו מלמדים ילדים את כישורי החיים הבסיסיים, את אותיות הא'-ב' ואפילו פעולות חשבון, הוא השירה. זו אולי גם הסיבה לכך שלמרות שהוא כבר אמר הכול יותר מפעם אחת, משה מצטווה לשוב ולהזכיר לבני ישראל את תמצית תולדותיהם באמצעות שירה.
שירה היא צורת ביטוי אנושית הנחשבת לאפשרית מתוך התרוממות רוח, סערת נפש עזה או ראיה פנימית עמוקה במיוחד. פרויד טען שבכל מקום אליו הוא מגיע הוא מגלה שמשורר היה שם לפניו. היא כה הפכפכה, השירה, כה מסתורית ומושכת, שלמרות שהיא קיימת מהרגע שבו האנושות פקחה את עיניה, הרי שעד היום אין לה הגדרה חד-משמעית ויש לה שימושים רבים ושונים.
היוונים הקדמונים העניקו אותה לסירנות, שהשתמשו בה כדי לשבות ולהוליך לאבדון את כל מי שהקשיב לשירתן. השירה שלהן היתה כובשת עד כדי כך, שגיבורים-עשויים-ללא-חת כמו אודיסאוס ויאסון היו צריכים להשתמש בתחבולות מורכבות כדי להתגבר על משיכתם העזה אל קסמיה. אפלטון טען שכל מי שמתאהב הופך למשורר, ואוסקר ויילד בדרכו הסרקסטית הנהדרת טען שמשורר יכול לשרוד הכל חוץ משגיאת דפוס. איינשטיין טען שהמתמטיקה היא שירת הרעיונות הלוגיים, ורוברט פרוסט הגדיר את השירה כתהליך שבו הרגש מוצא את המחשבה שלו והמחשבה מוצאת את המילים. הרמב"ם פסק שעיקר השירה הוא בפה, המבטא את דברי השירה – וזו, עפ"י חז"ל, מבטאת את שמחת הלב. ואם היא מבטאת שמחה, לא מפתיע שבמדרש המספר על רצונם של המלאכים לפצוח בשירה כשפרעה וחייליו טבעו בים, תגובתו של אלוהים היא נזיפה: "מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?!" התנאים אמרו שחוכמתו של שלמה המלך נבעה מכך שהוא ידע את כל "שירי עליון" - שירת התורה, החכמה והחיים, עד שבעצמו כתב את שיר השירים, ששמו מעיד עליו שהוא השיר החשוב מכלם. יפה לחשוב שהשיר של כל השירים כולם, עוסק באהבה, כמו שאמר פעם יוסי בנאי: כל חיי שרתי רק שיר אחד לאישה אחת, גם אם זה לא היה אותו השיר וזו לא היתה אותה האישה.
אבל שירתו של משה בפרשת "האזינו" אינה מכילה רק שמחה ואהבה, להיפך. היא כוללת תיאור אירועים קשים, דברי תוכחה ואפילו איומים. זוהי שירה שאינה מתחנפת, אינה מתייסרת או מייפה, אלא ישירה, מביטה נכוחה, לא מתפשרת. זו השירה שרק כמה פסוקים לפני כן, בפרשת "וילך", נאמר עליה שהיא זו שצריכה לשרות בפינו ועלינו לעד (דברים, לא', יט'). שירת האזינו אינה רק תזכורת, תיאור או הבעת רגשות. זוהי שירה שהיא צריבה בזיכרון. כמו שאמר משורר אחר, גם לו קוראים שלמה: כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע.
פרשת "האזינו" תוביל אותנו בשבוע הבא לפרשה האחרונה בתורה, פרשת "וזאת הברכה". רגע לפני שהשנה יוצאת לדרך והופכת לשגרה, נחבר ביניהם - נאזין ונברך: ששנת תשע"ט תהיה מלאה שירה שראוי להאזין לה ולצרוב אותה בזיכרון.
ואם היא תעסוק בשמחה, צחוק ואהבה, אפילו עדיף.
