שנת תשע"ט בפתח, ובאופן מסורתי שנה חדשה היא הזדמנות לסיכום ביניים וחשיבה במונחים של זהות בתוך ממד הזמן - קצת על מי אנחנו ובעיקר, מי אנו רוצים להיות.
המשפט הבא מוכר לרובנו:
"תנו לאדם דג, ותאכילו אותו למשך יממה. תנו לו חכה, ותאכילו אותו לאורך חייו."
אני מבקשת לקרוא תיגר על המשפט הזה.
האמירה הזו, שהתאימה אולי במידה מסוימת לחיים במאה ה-20, כבר מזמן לא מספיקה.
היא לא מספיקה, מכיוון שהיא מניחה שתמיד נדע איזה דגים בדיוק יש בנהר, שתמיד יהיו בו מספיק דגים, ושהחכות שרכשנו תהיינה טובות מספיק כדי לשמש אותנו במשך חיים שלמים. במילים אחרות, המשפט הזה טוב בעולם שאינו משתנה.
אבל יותר מכל דבר אחר, המאה שאנו נמצאים בעיצומה היא המאה שבה עלינו לא רק להכיל שינויים, להבין וללמוד לחיות אתם, אלא לאמץ את השינוי עצמו כליבת חיינו, כחלק הכרחי מיצירתיות, שגשוג והצלחה.
נהוג לטעון שהסיבה לכך נובעת מקצב השינוי, שאין לו תקדים היסטורי. זה כמובן נכון, אבל יש לכך סיבה חשובה יותר והרבה יותר מעניינת, הנובעת מכך שאופי השינויים מעצים ערך יסודי שאנו מרבים לדבר עליו, אבל לא עוסקים מספיק במשמעותו: ערך החירות.
יותר מבכל מאה אחרת, דרגות החופש שלנו להגיב לשינויים גבוהות מכפי שהיו אי פעם. החירות שבידינו היא חסרת תקדים מכיוון שמידע, מיומנויות ותהליכים הקשורים בהם הם זמינים, נגישים וזולים – לעיתים קרובות אף ניתנים בחינם. זו מאה שבה "צא ולמד" הוא ספירלה מתמדת התלויה יותר מאי פעם בהחלטות ובהתנהגות שאנחנו מקבלים ברמה האישית.
כל למידה יוצרת שינוי, שהרי בלי שינוי לא באמת התרחשה למידה. וכל שינוי יוצר אתגרים, כי הוא מבהיר לנו מתי דברים התיישנו, התעייפו, זקוקים לחידוש או החלפה מוחלטת. שינוי יכול לאיים, להביא לכלל ייאוש, או להיות גורם מניע לפעולה של צמיחה ואפילו המצאה חדשה לחלוטין. כך או אחרת, השינוי מסייע לנו ללמוד בדרכים חדשות. הלמידה הזו חייבת לכלול התייחסות לעתיד כאל מקום שלא די להתכונן אליו ולהיערך לקראתו, אלא כאל המקום המאפשר שלל אפשרויות חדשות ובלתי ידועות. זה מקום רחב בהרבה מהמקום של "חכה לתפיסת דגים".
וזה מחייב. כדי שהבחירות שלנו תהיינה משמעותיות ובנות קיימא, עליהן להתבסס על ולהיזון מתוך מה שאנו כבר יודעים ומבינים. זו משמעותה של התחדשות, וזה האתגר העומד לפתחנו: התפתחות מתוך מחזוריות היוצרת שילוב משמעותי בין הקיים – לבין מה שעוד לא בראנו.
זו גם הסיבה שכשהגיע הזמן להכין ברכה רשמית לשנה החדשה, בחרתי בציטוט הבא מתוך "האלכימאי", של פאולו קואלו:
"כמה כבשים יש לך" שאל הזקן.
"יש לי מספיק כבשים," ענה הנער.
"אם כך, יש לנו בעיה. אני לא יכול לעזור לך אם דעתך יש לך מספיק כבשים."
בפרוס שנת תשע"ט, זו ברכתי:
שנמשיך להעריך את מה שכבר יש לנו,
ושלעולם לא יהיו לנו מספיק כבשים.
שנה טובה לכולנו!
