פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: לצאת בחוכמה


אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים, הבטיח לנו ד"ר סוס. זו רק חלק מהאמת: לא מספיק לצאת. צריך גם לעשות את זה בחוכמה.

אולי זה בגלל אווירת החופש, אולי סתם במקרה, אבל מצאתי את עצמי השבוע מול תכניות הטלוויזיה הישראלית מעט יותר מהרגיל. ככלל, כשאנחנו כבר מתיישבים מול המסך, אנחנו מעדיפים סרט טוב ולא את השידורים השוטפים. אנחנו צופים בעיקר בתכניות המרדף, ונהנים להיות חלק מהרוב המוחץ שיודע את כל התשובות מהנוחות של הכורסא בסלון; ונהנים לצפות בגב האומה, מה שמסגיר מיד את ההשתייכות התפיסתית שלנו. אולי בגלל זה לא הייתי מוכנה למה שאראה כשמול עיני החלה תכנית בשם "אמא של חייל", בהנהגתה הרמה של ליהיא לפיד. התברר לי שבעקבות ספר שהיא כתבה בנושא (מודה שלא קראתי, ומודה שכבר לא אקרא – מה שאני כותבת כאן מתייחס לתכנית הטלוויזיה בלבד) היא יצאה לדרכים ופגשה נשים שעמן שוחחה על החוויה להיות אמא של חייל/לוחם.

כשהיא טענה שהיא יוצאת לבחון את החוויה המטלטלת הזו ומספרת על כך "כדי להכין נשים אחרות, שידעו מה מחכה להן", הבנתי בדיוק מה היה חסר לי, כנראה. כי להיוולד במדינה הזו, לגדול בה כל חיי ולהיות חלק מהמתרחש בה – הורים לוחמים (כן, גם אמא ואפילו סבתא), חברים וחברות, בן הזוג האישי שלי – כל זה אכן לא הספיק כדי להכין אותי למה שחשתי כשהילד שלי התגייס לקרבי. היתה חסרה לי רק ההכנה שלפיד החליטה להעניק לי.

מהר מאד הבנתי שחוץ מהדאגה, אין שום דבר משותף ביני לבין החוויה שתוארה בתכנית. בשנות השירות הסדיר של בני, לא חיכיתי לכבס את מדיו – "אני מתמכרת לריח המדים ורק מחכה לכבס אותם, להריח את הריח הזה..." וכ"ו שעלה ממשתתפות התכנית נשמע כמו פטיש, לא כמו משהו די מסריח שדוחפים למכונה עם המון נוזל כביסה ואז סוגרים מהר את המכסה עד שיעלה ריח סביר. לא העסקתי את עצמי ב"בישול האוכל האהוב עליו", אצלנו מה שיש זה מה שכולם אוכלים. המשכתי לעסוק בחיי היומיום, בעבודה, בחברים, בעניינים משפחתיים. כשהיה מגיע הביתה, הקשבתי למכלול סיפוריו – לא רק "לעניינים הרגשיים" (נו באמת) ושוחחתי עמו על פרטיהם, על הקשיים, התסכולים ההצלחות ואחוות הרעים.

וכן, דאגתי. לעיתים עד צאת הנשמה. בעיקר, אבא שלו עשה בדיוק את אותם הדברים יחד אתי: דחף למכונת הכביסה, בישל, הקשיב, ודאג, לעיתים עד צאת הנשמה. כי לכל זה אין שום קשר מגדרי. יש לזה קשר אחד בלבד: אהבה של הורים. לא פלא שהגבר שלי, שצפה בתכנית אתי, נעלב.

ככל שהתכנית התקדמה, מצאתי את עצמי בטוחה שאני צופה בתכנית שהיא סוג של קדימון-מכין לעידן שבו כל מה שנשים יכולות לעשות כש"הגברים שלהן לוחמים" הוא לדאוג, לא לישון, ואם כבר להיות עסוקות במשהו אז שיהיה בפולחן הטיפול בהם - לבשל, לכבס, לבכות מהתרגשות "למראה שלו במדים", להמתין בעדן החלון ולעפעף בעיניים מעריצות כלפי "הגברים הגיבורים שלנו" – כמה פעמים עוד צריך יהיה לומר ש"סיפורה של שפחה" לא עד כדי כך רחוק מהמציאות - ובקצרה, תפיסה הזויה שנוסף לכך שהיא לא מעוררת בי שום אמפתיה או בדל של הזדהות, היא מעוררת בי רק זעם ואפילו בוז – וקודם כל על עצמנו כנשים. אחרי כל העשורים האחרונים, זה באמת המקום שאנחנו רוצות לחזור אליו? המתנה על עדן החלון? איך אפשר להתלונן אחר כך על גברים שטוענים שיש "תפקידים גבריים" שאנחנו לא יכולות לשאוף אליהם?

וזה, כנראה, מה שהכי מקומם אותי: את התפיסה בתכנית הזו, לא הוביל גבר. הובילה אותה אשה. על דברים כאלה אמרו חכמים: אנחנו האויבות הגרועות ביותר של עצמנו.

מוסר השכל: כשיוצאים, אם באמת רוצים להגיע למקומות מופלאים, כדאי לא לשכוח בבית את השכל. בהנחה שבכלל יש כזה.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד