פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: על שערים ומעשים.


יש כמה רגעים שבהם אפשר להבין שדיון הסתיים. אחד מהם הוא כשמישהו אומר לך "אם רק היית...". שלוש המילים האלה תמיד מקדימות איזושהי תפיסה שבבסיסה עומדת ההנחה שאת חסרת בינה משל עצמך, מכיוון שלו היו לך בינה, כושר שיפוט עצמאי ושיקול דעת, הרי ש – אם רק היית טורחת לקרוא, היית יודעת; אם רק היית מקשיבה, היית מסכימה אתי; אם רק היית מכירה, היית מבינה; וכן הלאה. "אם רק היית" הוא התירוץ הקלוש שכל עקשן משתמש בו כשלא מקבלים את דעתו, ובמילים אחרות טוען שבמקרה הרע את סובלת מבורות, עיוורון וחרשות, או שבמקרה הטוב יותר את סובלת מחומות בצורות שאין בהן ולו שער כניסה אחד שדרכו אפשר להחליף סחורות.

פרשת שופטים נפתחת בפסוק - "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". כל שעריך - שער העיר, שער החצר, שער הבית. חשוב מכל, שער הנפש. שופטים שיודעים לשלב מוסר בסיסי בהפעלת שיקול דעת על גבי הרצף שבין שחור ולבן, בין טוב ורע, בין צדק ועוול; שוטרים, שיידעו לנווט את התנועה פנימה והחוצה לפי אותו שיקול דעת מוסרי ולהחליט, מה נכנס ומה יוצא; בשער, מכיוון שזה הגבול שבין הפנים לבין החוץ, בין מרחב אחד לבין מרחב אחר, בין אדם לאדם, בין רעיון לבין רעיון.

בתחילתו של חודש הסליחות, פרשת שופטים דורשת לערוך הבחנות בין מגוון סוגי המרחבים, להזכיר ולהבהיר ערכים – וכל זה, באמצעות בניית אותה "ממברנה סלקטיבית" חברתית-אישית שכמו כל ממברנה חיה מורכבת מגבולות שהמרכיב הכי מעניין בהם הוא דווקא פתחיו האפשריים.

אנשי ה"אם רק היית" הם סוגרי השערים. אלה בית שמאי, אנשי הצדק התמידי, הביטחון הבלתי מתפשר, אנשי נקודת סוף הפסוק וסימני הקריאה. יש המפרשים זאת כעוצמה, כמנהיגות "מאצ'ו" נדרשת. יהודה עמיחי טען שבמרחבים הנשלטים על ידי אנשים כאלה, לא יכולים לפרוח פרחים.

מי שמבקש לקבל בסבר פנים יפות את ההלך הזר, הבלתי מוכר והשונה, לחבב את סימן השאלה והתהייה, יודע שהשופטים והשוטרים ניצבים בשער לא כדי לסגור אותו, אלא כדי לפתוח אותו לרווחה בפני הזדמנויות לא מתוך פריצת כל הגבולות אלא מתוך הצמחה והכלה. אלה בית הלל, אנשים המוכנים לחשוב שוב, להשתמש בחמלה, להתלבט ואפילו לשנות את דעתם. יש המפרשים זאת כחולשה, אבל חז"ל קבעו שגם אם שתי הגישות צודקות, המילה האחרונה היא של בית הלל.

"פתח לנו שער בעת נעילת שער", אומר הפיוט. גם כשכל האחרים נועלים שערים, לעיתים פעם אחר פעם, תמיד נשאף למצוא את השער שעוד נותר פתוח. ומכיוון שבני האדם הם אלה הבונים חומות ושערים, ברצותם סוגרים וברצותם פותחים אותם, זה תלוי בנו בלבד. זה עד כדי כך פשוט, זה עד כדי כך מורכב.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד