רגע לפני שבת: חוכמת העקבים

בעיצומה של הכנת הרצאה ליום ראשון, אני במצב רוח פילוסופי-משהו. תזרמו אתי J

מחזור "שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג תמיד מרגש אותי. יש משהו מאד מנחם ומכיל במעגל המתפתח והמחזורי שבאמצעותם מתוארת בו ההליכה בדרך. המעגל הזה הוא של זמן ומרחב, במהלכם מתרחשים תהליכים מורכבים של עשייה, צמיחה ובעיקר שינוי. באופן לא מפתיע, קשורים לראשיהם שלושה כתרים: אורך, קושי, ויופי, וכולם נלמדים באמצעות הזיכרון שמייצרת ההליכה עצמה.

"והיה עקב תשמעון." לשמוע מתוך שירת העקבים של עצמנו. כי יותר משאנו הולכים בעקבותיהם של אחרים – בעקבות חכמים, בעקבות ענקים, בעקבות אנשים שהם מודלים לחיקוי – אנחנו הולכים בעקבות עצמנו – בעקבות התפיסות שלנו, בעקבות החשיבה והידע שצברנו, בעקבות הלב המתרגש לנו בחזה. וכשהעקבים שלנו עושים את תפקידם נאמנה, הם המרכז שאליו מוליכים וממנו יוצאים השבילים השונים. הם אלה שאנו דשים בהם בדרכי העפר של חיינו, המאובקים והנוצצים כאחד. מתיקות הדרך ויופייה שמורים לאלה שלא חוששים מאורכה, מקשייה, ויוצאים לדוש אותה בעקביהם.

אפשר לצטט את קהלת, אבל רגע לפני פרשת "עקב", אני בוחרת במקבילה הנשית המודרנית שלו, לאה גולדברג, כדי לזכור שמנין הימים יקר, כל יום הוא אחרון, כל יום הוא ראשון, ובכל יום מחדש ראוי לזכור את החלק האחרון במחזור הזה שלה:

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל, לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל. (שירי סוף הדרך, לאה גולדברג)

שבת שלום!