כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד

פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: הכי אישי


"תנסי רגע להתעלות מעל ההיבט האישי," אמר לי מישהו אתמול, כשחוק הפונדקאות שעבר בכנסת שוב לא מאפשר לכל אדם באשר הוא להקים משפחה.

זה, אולי, עיקר הבעיה. כי אנחנו רוצים להיות הורים לא בגלל שחוק כזה או אחר אומר לנו לעשות זאת, אלא בגלל שזה בראש ובראשונה הביטוי הכי אישי, אנושי ובסיסי של הגשמה ואושר שיש לנו כבני אדם.

כשבני ובן זוגו החליטו שהגיע הזמן להקים משפחה, הם החליטו לעשות זאת באמצעות תהליך פונדקאות. הייתי מאושרת שהיכולת האנושית בתחומי המדע והטכנולוגיה הגיעה למידת התפתחות כזו, שכמעט כל אחד ואחת מאתנו יכול להגשים את חלומו להקים משפחה.

מכיוון שהחוק בישראל אינו מאפשר לזוג הומוסקסואלים לבצע תהליך כזה בארץ, נאלצנו לבצעו בחו"ל. כל המשפחה התגייסה לכך. כל היריון כרוך בלבטים, בבדיקות, בדאגה, בהשקעה של זמן ומשאבים. הריון המתבצע באמצעות פונדקאות הוא תהליך מורכב יותר, וכשמדובר בפונדקאות בחו"ל זה מוסיף קשיים בלתי נחוצים. זה לא רק עניין של כסף – והרבה ממנו – אלא עניין של משאבי זמן נוספים, אחריות בריאותית בשלט רחוק ובארץ זרה, תקשורת טרנס-אטלנטית ותרבותית, יכולת מוגבלת לתמוך בתהליך התהליך ההיריון והלידה, והיבטים רבים נוספים.

לשמחתנו, יכולנו לאפשר לעצמנו להתמודד עם האתגרים האלה ולהיות שם עבור בננו ונכדותינו. אלמלא ראיתי זאת במו עיני אולי הייתי מטילה בכך ספק, אבל מכיוון שהייתי מעורבת בכל הפרטים וזכיתי גם להכיר את הפונדקאית, בעלה וילדיה, אני יודעת שהם עשו זאת מתוך טוב לב אנושי אמיתי. שנה וחצי אחרי תחילת התהליך, הצטרפו למשפחתנו תאומות שחיכינו, כל כך חיכינו, להן.

הבנות כבר בנות שלוש וחצי. הן יודעות בדיוק מי ההורים שלהן. הן יודעות שיש להן שני אבות שאוהבים אותן עד קצה היקום ומגדלים אותן באהבה ובהשקעה כאלה שאם כל ילדי העולם היו גדלים כך, כנראה שהעולם היה מקום טוב יותר. הן מוקפות בסבים וסבתות ודודים ודודות ובני ובנות דוד וכן הלאה – כל אותו הכפר הנחוץ כדי לגדול מאושרות, בריאות וכמובן, הכי מדהימות בעולם. הן כבר הספיקו לחוות חגים וטקסים יהודיים שהחלו להשאיר את חותמם בחייהן, מאור נרות השבת ועד הזר שמעטר את ראשיהן כשהן נושאות טנא ביכורים לגן. הן מדברות בשפה הנקראת "שפת הקודש", משחקות לחוף הים התיכון, מציירות דגלי ישראל ביום העצמאות ומחכות לשני אבות שישובו מהמילואים. הן עדיין לא מודעות לצדדים הפחות יפים, שלא לומר המרושעים, של סביבתן.

ואם יש משהו שמדיר שינה מעיני, זה לא המבנה המשפחתי שלהן. מה שמעורר בי חששות כבדים זו דווקא המדינה שלי, שאני כל כך אוהבת, שיותר ויותר מתכחשת לעקרונות שעליהם היא נוסדה ושלפיהם היא תקיים "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" (מגילת העצמאות); מדינה שמתרבים בה בעלי כוח הרומסים ברגל גסה את העקרונות האלה אחד לאחד, ושבטוחים שיש להם זכות לפגוע ולהטיל מום – רגשי, התנהגותי, חוקי ופיזי - באנשים שכל חטאם הוא שהם "לא מתאימים" לאותם בעלי כוח. זו הטלת מום בכל הרמות, מרמת האנשים ש"רק" מצקצקים בלשונם הצדקנית ומעירים הערות מרושעות, ועד כאלה שבטוחים שיש להם זכות למנוע ולפגוע בזכויות הבסיסיות של בני וחתני רק משום שהם אוהבים זה את זה, או לפגוע בנכדותיי רק משום שיש להן שני אבות.

אז אל תבקשו ממני שלא להתייחס לזה באופן אישי. זה הכי אישי שבעולם. אולי אם כולם יחשבו על ההיבט האישי הזה, המאיר את העובדה שמדובר בילדים שלנו, שכל חטאם הוא שהם מבקשים שמדינתם תכיר בזכותם להיות הורים, אנשים כמוני כבר לא יצטרכו לחשוש לילדיהם ונכדיהם, לפחות לא מההיבט הזה. יש מספיק צרות אחרות בעולם.