"מטות-מסעי". רגע לפני שנכנסים לארץ המובטחת, שבט גד ושבט ראובן באים ומבקשים להישאר בעבר הירדן המזרחי. זה מה שמתאים לנו, כאן תהיה לנו פרנסה טובה, הם טוענים בפני משה. אנחנו מבקשים שתתחשב במה שאנחנו זקוקים לו ותרשה לנו לבנות כאן את נחלתנו.
אחרי מו"מ די קשוח, משה מסכים – אבל יש לו תנאי אחד שהוא, מבחינתו, ה"מייקר-או-ברייקר", תנאי הכרחי שבלעדיו כל ההסכמה תהיה בטלה ומבוטלת. משה מחייב את שבט גד וראובן קודם כל לעבור את הירדן עם שאר השבטים ולהילחם בדיוק כמוהם על כיבוש הארץ. רק אחרי שכל השבטים יישבו בבטחה שבט-שבט בנחלתו, יורשו גם שבט גד, ראובן – וחצי המנשה המצטרפים אליהם – לשוב אל העבר המזרחי ולבנות שם את נחלתם.
הוא לא חושב שמספיק שיישארו בעבר המזרחי ויתפללו. הוא לא חושב שדי שישבו בצד ויקיימו את כל המצוות. הוא אפילו לא מעלה בדעתו שיש מצב שבו תורתם אמנותם (ייאמר לזכותם שגם הם לא חושבים כך). הם חייבים להיות חלק פיזי, כתף אל כתף, מהמאבק עצמו ומתוצאותיו.
איזו דוגמא יפה של שוויון בנטל.
משה לא עושה את זה בגלל שהוא זקוק לעוד לוחמים. אני חושדת שהוא אפילו לא עושה את זה כדי שהשבטים האחרים לא ירגישו מקופחים. התעקשותו של משה על השוויון בטל דווקא בכניסה לארץ המובטחת מדגישה שהארץ עצמה אינה המטרה, אלא ההבטחה הערכית שהיא נושאת. הבטחה זו היא המגדלור שמסוגל להפוך את הארץ מסתם ארץ, לארץ מובטחת. זו נקודה ערכית המבטאת אחריות הדדית מלאה. משה מבין שפלורליזם אינו ההפך משוויון באחריות, להיפך: נשיאת האחריות המשותפת באופן מלא על ידי כולם היא-היא הבסיס המאפשר את אותו פלורליזם וקבלה בכל שאר תחומי החיים. אם יהיו בו סדקים, המבנה כולו בסכנת קריסה גם אם רעידת האדמה הראשונה שתתרחש תהיה רק 2 בסולם ריכטר.
וכל זה עוד לפני שהתחלנו לדבר על נשים, שירות אזרחי ושאר אפשרויות פלורליסטיות של אחריות משותפת...
שבת שלום!
