"מה עשיתי לך, שאתה מכה אותי ככה כבר שלוש פעמים?" היא שואלת.
"את אשמה!" הוא עונה. "את זו שהתעללה בי, גרמת לי להכות אותך, אם הייתי יכול הייתי הורג אותך!"
"הרי אתה מכיר אותי כבר שנים על גבי שנים. האם אי פעם התנהגתי אליך כך?"
"לא"
"נו, אז אם עשיתי מה שעשיתי, לא נראה לך שכנראה יש לזה סיבה ממש טובה?"
רק אז, הוא רואה את החרב הבוהקת שלופה מולו.
בלעם חובש בבוקר את אתונו ויוצא לדרך. זו לא סתם אתון, זו אתון שעליה הוא רוכב "מעודו", כלומר – מאז ומתמיד, או לפחות מאז למד לרכב. עוד היא נושאת אותו על גבו כשהיא רואה מולה את מלאך ה' עומד עם חרב שלופה. ערה לסכנה, היא סוטה מהדרך לשדה. אולי מעדה טיפה, הוא כנראה היטלטל קצת. בלעם אינו רואה את הסכנה, ובמקום לבדוק מה קרה הוא כועס עליה ומכה אותה. היא לא מגיבה, רק ממשיכה בדרך המובילה אל שביל בין שני גדרות. המלאך עם החרב שוב מופיע ומאיים, היא נלחצת אל אחד הגדרות ורגלו של בלעם נמחצת אל הגדר – ובלעם שוב אינו רואה דבר, לא שואל את האתון שעל גבה תמיד רכב מה קרה. הוא רק שב ומכה אותה, שתמשיך. הפעם היא ממשיכה בדרך שאי אפשר לברוח ממנה וכשהמלאך מגיע היא פשוט רובצת תחתיה ומסרבת להמשיך, רק כדי להיות מוכה בשלישית על ידי בלעם שמתעקש להמשיך ולהיות עיוור ואטום. בשלב הזה נמאס לה, היא פותחת את פיה ומתקיים ביניהם הדיאלוג לעיל.
כמו תמיד בתנ"ך, הדרש של פרשת "בלק" הרבה יותר מעניין מהפשט שלה. המרחק בין עיוורון ואטימות כלפי העולם לבין הקשבה לקולות הפרסות שמניעות אותו הרבה יותר גדול מהמרחק שבין העין והלב לבין הרגליים. זה המרחק בין רוכבים לבין אלה שעל גבם נמצא המשא. אפשר לפרש זאת כמרחק שבין צדקנות ויוהרה של שוכני בועות מסוגים שונים לבין מציאות יומיומית של המון סואן, בין נתמכי-חינם לבין תומכיהם, בין מנהיגים לבין מונהגים. כולנו מכירים הקשרים שונים של רוכבים ואתונות בחיינו.
וזה גם המרחק שעלינו עוד לעבור כדי להגיע מהמקום שבו נמצאת האטימות הזו לבין המקום שבו נמצא התיאור היפהפה של בני ישראל, שבלעם משתמש בו בהמשך הפרשה: מה טובו אוהליכם ומשכנותיכם. זו חתיכת מרחק. תשאלו את האתון.
