פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: ההומניטרי החדש לא מחפש לזוז, הוא מחפש לעוף


בשנת 2011 פורסם כי באחד מבתי הספר ברוסיה מתרחש הבלתי יאומן. נוסף למקצועות הליבה הנדרשים, כמו מתמטיקה והיסטוריה, התלמידים נדרשים ללמוד קורסים כגון "חשיבה" ו-"מיומנויות השירה", בה לומדים יצירות של משוררים ונדרשים, בין השאר, להציג אותם בע"פ ולהסביר את משמעותם הרלוונטית מול החברים וההורים.

המעניין מכולם הוא קורס הנקרא "אנטימניפולציה", שמטרתו המוצהרת היא – שימו לב לכל מילה: "לפתח אצל הלומד מיומנויות לאיתור, הבנה וסינון מושכל של מסרים מסחריים ו/או חברתיים ופוליטיים".

לא טעיתי. זה מה שהם למדו, והם למדו את זה ברוסיה של פוטין. את הפיתוח הקוריקולרי הייחודי של בית הספר הוביל המנהל, איש חינוך שהעז להתייצב אל מול המסגרת הממוסדת ופקידיה, לקרוא להם להתבונן בעולם המשתנה וליצור אלטרנטיבה מתאימה יותר למציאות, תוך שימוש מושכל בקיים וחידושו המהפכני בעת ובעונה אחת. שמו של ביה"ס העיד אף הוא על גישה מעניינת: "ביה"ס של ההומניטריות החדשה". חיפוש מהיר במילון מראה שאנחנו בדרך כלל משתמשים במילה "הומניטרי" כסוג של מילה נרדפת למתן חסד וסיוע למסכנים, אלא שכאן השימוש שונה לחלוטין. הכוונה כאן היא למכלול חינוכי העוסק במוסר, בערכים וביצירה הנובעים מכך שאנו בני אדם. המטרה המוצהרת של בית הספר היא לפתח בני אדם טובים יותר, בראש ובראשונה באמצעות צמצום הפער הקיים בין מערכת החינוך השמרנית לבין עולם המציאות שמחוץ לכתליה.

הסיסמא החדשה של משרד החינוך היא "דברים זזים בחינוך". אבל הדברים בחינוך לא צריכים לזוז, הם צריכים לעוף - והם לא יכולים לעוף במערכת כפי שהיא.

בכל פעם אני נפגשת מחדש עם הנוקשות של מערכות חינוכיות, בארץ ובעולם כאחד. הנוקשות הזו מוכיחה שיותר מאשר בחינוך, המערכות האלה עסוקות באינדוקטרינציה. התפיסה המקובעת של ארגוני חינוך רבים, ממלכתיים ופרטיים כאחד, עדיין מבוססת על צקצוק השיניים הצדקני של "הסנאט ידון ויאשר", ומוכיחה שהם עדיין לא למדו את הרעיונות העומדים בבסיס אותו קורס "אנטימניפולציה". לעיתים קרובות מדי, התפיסות החינוכיות המוסדיות המובילות נצמדות בקשיחות יתרה ומיותרת לדרכי שליטה ובקרה שהתאימו אולי לחיים במאה ה-20 במקרה הטוב ולמאה ה-19 במקרה הרע, עיוורים-מרצון לכך שאנחנו כבר מזמן במאה ה-21. ומכיוון שהתסכול ממערכות החינוך הקיימות קיים כבר למעלה ממאה שנה, ככל שהחברה האנושית מתפתחת בקצב הסילון בעוד מערכות החינוך מתפתחות בקצב מדשדש, התסכול הזה רק גובר. יותר מכל מאה אחרת, אנו חיים בעידן של טשטוש גבולות - בין דיסציפלינות, בין פורמלי ובלתי פורמלי, בין וירטואלי ופיזי ובעיקר בין מידע חופשי וזמין לבין צנזורה. ביג דאטה, שקיפות מרבית ובעיקר נגישות וזמינות של מידע לכל יוצרים אפשרויות אינסופיות שלא היו קיימות בעבר, שמשנות לחלוטין את כללי המשחק ולכן דורשות גם דינמיקה וגם תהליכי רגולציה אחרים לחלוטין מהמוכר לנו. מערכות החינוך עדיין לא למדו להתמודד - לא עם השינויים האלה ובוודאי שלא עם הקצב שלהם, וברוב המקרים מנסות להילחם בהם במקום לרתום אותם באופן יצירתי וגמיש. המציאות יוצרת מצב שבו אנשי חינוך רבים כבר מזמן מנסים להסיר את כבלי הרגולטור הקיים - חלקם בהצלחה, חלקם פחות - וליצור לעצמם, לתלמידיהם ולמעשה כל מי שבסביבתם את תהליכי החשיבה והעשייה הביקורתיים המפתחים בדיוק את מה שאותו קורס מציע: מיומנויות לאיתור, הבנה וסינון מושכל של מסרים מסחריים ו/או חברתיים ופוליטיים. זה מה שעומד בבסיסה של חשיבה ביקורתית עצמאית. הגיע הזמן שמישהו יספר זאת סוף סוף גם לפקידי משרד החינוך.

אני לא יודעת מה קרה עם ביה"ס ההומניטרי מאז 2011. אני מקווה מאד שהוא לא רק קיים, אלא צומח ומתקדם, ושעודף הצדקנות של צנזור כלשהו לא קצץ את כנפיו העדינים, רק כי אותו צנזור יכול. כך או אחרת, ההיסטוריה האנושית הארוכה והמורכבת מאפשרת איזושהי אופטימיות זהירה כלפי המשך התפתחות הרעיונות העומדים בבסיסו. אני מוצאת בכך איזושהי נחמה.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד