אני רוצה להציג לפניכם את התכנית להקמת פארק החדשנות של ירושלים," אמרה הדוברת. "למרות שרוב ירושלים עדיין כבושה, אנחנו נקים את הפארק בחלק שבו אנחנו יכולים, שזה מזרח ירושלים. המדינה שלי, שעדיין אינה עצמאית כי רוב חלקיה נמצאים תחת כיבוש, היא מדינה של סבל ופליטים שצריך לסייע להם וקשיים איומים, אבל אני לא רוצה לדבר על זה. לא אתייחס לזה שאנחנו לא יכולים לנוע בחופשיות ושחייבים לעבור מחסומים, שיש לנו קשיי פרנסה, שאנחנו לא מורשים להיות עצמאיים, לוקח לנו כמה שנים להצליח להזיז דברים כמו קבלת היתרים לבנייה. אני לא רוצה לערבב פוליטיקה בדיון הזה. אנחנו חייבים לעבוד על הכרת הנארטיב שלנו, שכבר שנים משנים ומעוותים אותו, אבל גם על זה לא אדבר. אני אדבר על התכנית שלנו להקים את מרכז החדשנות הזה במדעים, שהמטרה שלו תהיה ללמד חשיבה ביקורתית, עידוד דמוקרטיה והצבת שאלות. כל מה שהמדע מייצג."
הדוברת, פלשתינית צעירה ורהוטה, המשיכה לדבר על החשיבות של הקמת מקום כזה שיהווה תקווה לעתיד טוב יותר. בחדר היו כחמישים איש והדברים נאמרו במסגרת כנס מרכזי מדע, במושב שעסק באתגרים אנושיים שעשויים להיפתר באמצעות שיתופי פעולה בין מרכזי מדע הנמצאים במרחב המזרח התיכון.
בסוף, ניגשתי אליה, הצגתי את עצמי והושטתי לעברה כרטיס ביקור.
"אני מסכימה אתך שלא צריך לערבב פוליטיקה בשיח על חינוך מדעי," אמרתי לה. " המדע יכול להיות גשר מצוין לחשיבה משותפת ומקרבת. בואי נדבר ונחשוב יחד."
היא סירבה בתוקף.
"אני לא יכולה לדבר אתך," אמרה. "קודם כל שיפתרו הבעיות."
"איך יפתרו הבעיות אם לא נדבר," הקשיתי. "את גרה ברמאללה, אני במודיעין. זה מרחק מזערי זו מזו. אם נדבר, אולי נמצא דרך טובה יותר להתמודד עם המצב. אולי אפילו להתחיל שיתוף פעולה, אפילו קטן וראשוני."
"אולי כשיהיו שתי מדינות נדבר. אני לא אשתף פעולה כל זמן שהבעיות לא ייפתרו," המשיכה. סביבנו התאסף קהל קטן שהקשיב. "אני קודם כל מורדת נגד העוול שאתם עושים לי. למה אני צריכה לחכות חמש שנים כדי שתתנו לי היתר בניה?"
גיחכתי. "יש לך מושג כמה שנים אנחנו מחכים להיתרי בנייה ברחובות?"
"אז תמרדי גם את," ענתה. "אבל בינתיים, אני לא יכולה לדבר אתך."
"המרד הכי טוב יהיה דווקא אם נדבר," התעקשתי. "אמרת שנשים את הפוליטיקה בצד. בואי נעשה את זה. נתעלם מהמנהיגים שלנו, נצמיח משהו מלמטה. בואי נדבר על חינוך מדעי כדי לעשות טוב ביחד."
"לדבר יוביל לשיתוף פעולה, ולזה אני לא יכולה להסכים," גם היא התעקשה.
"חבל מאד," עניתי. "אם אי פעם תשני את דעתך, תתקשרי אלי. לא חשוב מתי, אני תמיד אשמח לדבר אתך."
פתגם ידוע טוען שהיכן שיש רצון, קיימת גם דרך.
אני מחכה שגם היא תרצה.
