כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד

פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: אותי זה מצחיק


אחת התכונות המאפיינות קבוצה שהיא בת קיימא, היא חוש ההומור העצמי. היכולת להתבונן על עצמנו, ולגחך ממה שאנחנו רואים. קבוצה שלוקחת את עצמה ברצינות תהומית מדי, היא קבוצה מסוכנת והרסנית.

העם היהודי ידע לצחוק על עצמו, גם בעתות מצוקה, רדיפות וכאב נורא. למרות זאת, הומור בדרך כלל לא מתקשר לנו לתנ"ך. אני לא יודעת מה אתכם, אבל בכל פעם שלימדו אותי לקרוא טקסט תנ"כי, לימדו אותי שזו צריכה להיות קריאה המלווה ביראת כבוד כלפי הכתוב, מתוך מחשבה על כוונות מעמיקות, פלפול אינטלקטואלי וכובד ראש.

והנה באה פרשת השבוע שלנו, "בהעלותך", וכוללת בתוכה סצנה שבקריאה קצת אחרת, בלתי קונבנציונאלית, יש לה את הפוטנציאל ליצור את הטקסט הכי שנון ומצחיק שיכול להיות, בתסריט שלא היה מבייש את מיטב הכותבים של "היהודים באים" או "ארץ נהדרת". הנה זה בא:

בני ישראל יושבים להם בפתחי האוהלים שלהם, ומסננים אחד לשני תלונות (דמיינו את חנה לסלאו מתלוננת לאורנה בנאי ולהיפך): "אוף, זה אוכל, זה? נמאס כבר לאכול מן, כל יום אותו הדבר. איך בא לי על הבשר, הקישואים, האבטיחים, החצילים שהיו שם במצרים, אך, איזה טעם היה להם. ואיזה דגים! עם בצל, ושום..."

התורה, שלא מפרטת אף פעם ככה סתם, מפרטת הפעם ברמה של רשימת קניות בשוק. למי שמעונין, אני מצרפת למטה את חלק מהפסוקים הרלוונטיים.

הלאה:

משה שומע את התלונות, ובסצנה של אמא-פולניה-למהדרין מגלגל עיניים לשמים ובא בטענות אל אלוהים: תגיד, למה זה מגיע לי, איזה רע כבר עשיתי לך שאני צריך להיות אחראי לעם הזה? מה, אני ילדתי אותם? מאיפה אני אביא להם בשר עכשיו?! תהרוג אותי, וזהו!

אלוהים שומע, ועונה באותה נימה: ככה? אין בעיה. אם בשר הם רוצים, בשר הם יקבלו. תכף אני נותן להם בשר, לא יום, לא יומיים, לא חמישה ימים – חודש שלם יהיה להם, אדחוף להם כל כך הרבה עד שזה כבר יצא להם מהאף (ממש במילים אלה. תבדקו. אם זה לא היה אלוהים בעצמו אומר, גם אני לא הייתי מאמינה שכך כתוב) אני כבר אראה להם מה זה.

משה, קצת לא מאמין בעצמו, אומר: נראה לך שזה יספיק? אני כבר יודע עם מי יש לי פה עסק. העם הזה, כמה ומה שלא תתן לו, כבר ימצא על מה להתלונן. אלוהים אומר לו: סמוך עלי, יהיה בסדר.

ומתחיל להמטיר עליהם בשר.

ואז, גם מראה להם מה זה – גם כאן, לא בלי הומור: הבשר "עודנו בין שיניהם", והוא מכה בהם מכה קשה. במילים אחרות, מרוב אוכל, הם מתפוצצים ומתים.

למקום שבו קוברים אותם קוראים, איך לא, "קברות התאווה".

למרות הסיום הדרמטי, יותר מכל דבר אחר הסצנה הזו מצחיקה אותי מאד. זו חלק מגדולתו של התנ"ך: היכולת לפרש אותו בדרכים מגוונות. אפילו מצחיקות.

על זה נאמר, הכל בעיני המתבונן.

פסוקים מתוך הפרשה – כמה מהמילים המקוריות:

"זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים...

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ... הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה... מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה... וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג...

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה... וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר, וַאֲכַלְתֶּם. לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם... עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם...

הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם... וְאַף יְהוָה, חָרָה בָעָם, וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם, מַכָּה רַבָּה מְאֹד... וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה: כִּי-שָׁם, קָבְרוּ, אֶת-הָעָם, הַמִּתְאַוִּים."