אני לא יודעת מה אתכם, אבל בכל פעם שאני שומעת שנולד תינוק או תינוקת חדש/ה, רגע אחרי שאני שומעת שהכל עבר בשלום – אני רוצה לשמוע מה השם שניתן לרך או רכה שנולדו. כשאנו שומעים את שמו של אדם מסוים, דמותו, מראהו ותכונותיו עולים מיד בזיכרוננו. אנו מיד מקשרים לכך את האסוציאציות שיש לנו לגביו. היכן פגשנו אותו. מי הם בני משפחתו וחבריו. מה אנו מרגישים כלפיו, מה אולי היינו רוצים לומר לו. קריאה בשם היא יצירת גבולות ברורים של זהות, של נפרדות מישויות זהות אחרות.
כבר בבראשית א' העניין הזה של שמות כמשהו המעיד על זהות ברורה ונבדלת מכל שאר הסביבה בולט מאד: "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה (...) ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי." מתן השמות – שיום - הוא אחד המעשים הראשונים של עשיית סדר. השיום הכרחי ליצירה והבנה של העולם שבו אנו חיים. לכן האמירה "ימח שמו" היא חזקה כל כך, כי היא מכוונת למחיקת זהותו של אדם: על ידי מחיקת שמו למעשה מוחקים אותו.
והנה באה פרשת אמור ואוסרת באיסור חמור לנקוב בשמו של האל. אותו העם שמעניק לאלוהיו זהות, תכונות ומאפיינים כל כך חדים – אוסרת לקרוא לו בשמו.
יכולות להיות שתי סיבות מרכזיות לכך שאסור לקרוא לאל בשמו.
סיבה אחת היא שלא קוראים בשמו כדי ליצור נפרדות. הקריאה בשם פוגעת בקדושה שלו, הופך אותו לבעל שם כאחד מברואי העולם, שנאמר במפורש ששמם ניתן להם ע"י האדם. הימנעות מקריאה בשם המפורש מאפשרת יצירת מעמד נפרד ונבדל מאחרים. ג'י. קי. רולינג עשתה מהרעיון הזה הרבה מאד כסף.
גישה אחרת יכולה להיות הפוכה לחלוטין – לא קוראים בשמו דווקא כדי שלא ליצור נפרדות,. אין להפריד בין האל לבין שאר מרכיבי העולם באמצעות קריאה בשם מכיוון שהוא אמור להיות בתוך כל מרכיביו, כולל בתוכנו. ההימצאות של הציווי הזה מיד לאחר שהפרשה מפרטת את כל חגי ומועדי ישראל, כולל כל הטקסים שצריך לקיים בהם, מוסיפה ומחזקת את הרעיון הזה. כמו שהטקסים נותנים ביטוי לזהות של כל חג, כך גם שמו של אדם נותן לנו זהות. אבל שמו של האל צריך להישאר מוטבע בתוך הלבבות, הנשמה והסביבה כולה, חלק בלתי נפרד מיופייה ומטובה.
וזו אולי המשמעות הטקסית היפה ביותר הקיימת לכך שבצלמו נבראנו.
