שלוש קטנות חדשות מהימים האחרונים, בהמשך לשלוש הקודמות:
· פעם, קול צלול כאוויר הרים שנישא בליווי גיטרה צנועה הרעיד לא רק את מיתרי הנשמה שלי, אלא של עם שלם סביב העולם כולו. השנה, כל הקולות, הריקודים, הצבעים והריחופים לא הצליחו ליצור ולו הד קטנטן בלבי. זה נראה לי כמו פירוטכניקה שככל שהיא יותר נוצצת ויקרה, כך היא יותר צווחנית וענייה.
· הסיפור על חנה ושבעת בניה הוא אחד הסיפורים הנוראים שאפשר לספר לילדים צעירים, אבל זה לא מנע מהמורים שלי להשתמש בו להנחלת ערכים של ייהרג-ובל-יעבור, האדרת הקורבן ומקומה של הקהילה לעומת מקומו של הפרט – וכל זה עוד בבית הספר היסודי. אף פעם לא הרגשתי עם זה נוח, אבל בימים האחרונים מפגן העצמת הערכים האלה המריא למקומות שנראה לי מוגזם אפילו בשבילנו.
· לעומת טקס המשואות, טקס הענקת פרסי ישראל היה משב רוח מרענן של יוקרה, אינטליגנציה וצניעות משולבים זה בזה במינונים מעוררי הערכה והשראה.
אז עכשיו כבר יש לי שש קטנות.
במחשבה נוספת, הן כולן אותה אחת.
