"מובנה של החירות היא אחריות. לכן רוב בני האדם חוששים ממנה", אמר ג'ורג' ברנרד שו.
היו לא מעט שיחות השבוע שעסקו במשמעות המושג חירות. בדרך כלל עסקו השיחות בפרשנויות מוכרות וידועות. המובילות שבהן הוגדרו כבר במחצית המאה הקודמת וכתבתי עליהן כאן כבר בעבר – החירות להביע דעה, חירות הפולחן, חירות ממחסור וחירות מפחד. כולן נכונות, וזה יפה שברוח חג הפסח הן ארבע במספר.
ומכיוון שבשנים שעברו מאז הוגדרו ארבע החירויות האלה (1941) העולם השתנה לבלי הכר, אני מבקשת להוסיף את החירות החמישית: החירות מבערות.
אנחנו חיים בעידן שבו המידע וכל הקשור בו נגיש, זמין – ניתן להשגה בחינם. זה עידן שבו האמירה "לא ידעתי" כבר אינה יכולה להתקבל כתירוץ מספק מעבר לדקות בודדות, ובוודאי שהיא לא מקור לגאווה. לכל אלה הטוענים שהגישה הקלה למידע יוצרת זילות של הלמידה, שתלמידים כבר לא צריכים לדעת כלום כי הכל נמצא בכף ידם, אני עונה שזה הפוך: בזכות המידע הנמצא בכף ידינו, יש הרבה דברים שאנחנו כבר לא צריכים לזכור בעל פה אבל אנחנו כבר לא יכולים לומר שאין לנו דרך לדעת ולא יכולים להתנער מהאחריות להשתמש במידע. לא רק שהטכנולוגיה לא פוגעת ביכולת שלנו ללמוד ולדעת, היא מרחיבה אותה. שטח האחסון שלנו הפך לאינסופי, ואנחנו צריכים לפתח יותר מיומנויות על מנת להשתמש בידע הזה. לא מדובר במיומנויות טכניות של שליפה מזיכרון – ביולוגי או טכנולוגי – אלא במיומנויות רחבות של איתור, הבחנה בין עיקר וטפל, יצירת קשרים והקשרים במצבים גמישים, בלתי צפויים, ובעיקר - ביצירה חדשה המובילה לפיתוח תרבותי רחב.
אפשר לעשות את הצעד הנוסף ולטעון, שהחירות מבערות היא אחת הזכויות המרכזיות הנדרשות לכל מי שמבקש שיהיו בידיו ארבע החירויות הקודמות הוגדרו, כי האדם החופשי מבערות יהיה בעל יכולות טובות יותר לגבש ולהביע דעה, להבין ולהיות סובלני, ולהיות חופשי ממחסור, מחולי - ומפחד. זו הפילוסופיה העומדת בבסיס התפיסה לפיה ההשכלה היא כלי למוביליות חברתית. וזה דורש נטילת אחריות שבצוע בצידה: אבותינו הבינו את זה כשדרשו "והגדת לבנך", מייסדי הציונות הבינו את זה כששמו את פיתוח ההשכלה הרחבה לכל כאחת המטרות המרכזיות של התקומה והשגשוג שלנו פה, עוד בטרם הוקמה המדינה.
ואם כבר עסקתי בחירות חמישית, אפשר להרחיב ולעסוק גם בקושיה החמישית: האם אנחנו באמת, בכנות מלאה, בעלי החירות הזו?
חג שמח J
