על קיר בחנות ספרים היו תלויות מסגרות שבכל אחת מהן היה סיפור קצר או שיר. ביניהם, מצאתי את הסיפור המוכר הבא:
מרצה אחד החליט ללמד את תלמידיו על החשיבות של ניהול זמן באמצעות הבחנה בין עיקר וטפל. הוא הביא לכיתה מיכל זכוכית גדול והניחו לפניו. לאחר מכן הוציא מתיקו כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת בתוך המכל. כאשר התמלא המכל ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, נשא המרצה את מבטו אל תלמידיו ושאל: "האם המיכל מלא?"
"כן," ענו התלמידים.
המרצה שתק והוציא מתיקו כלי מלא אבני חצץ. בזהירות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות, עד שירדו לתחתית המיכל ומילאו אותו. שוב שאל המרצה את תלמידיו: "ועכשיו? האם עכשיו המיכל מלא?"
אחד ממאזיניו השיב: "נראה שכן".
המרצה לא ענה, אלא שב והוציא מתיקו כלי מלא חול. הוא שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות לבין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם המיכל מלא?"
הפעם, ללא היסוס, השיבו התלמידים המחוננים במקהלה: "לא!"
"נכון!" השיב להם המרצה, וכפי שציפו תלמידיו, הוא נטל כד מים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו.
המרצה התבונן בתלמידיו ואמר: "כל אחד מאתנו צריך למצוא מהן האבנים הגדולות של חייו ולוודא שהם הדבר הראשון שהוא מכניס למיכל ימיו, כי אם לא נעשה זאת, לא יישאר עבורן מקום".
פרשת צו עוסקת, בין השאר, באש התמיד הבוערת במקדש. הפרשה מזכירה שאין להקל ראש באש התמיד הזו, ויש לטפל בה בכל יום מחדש לבל תכבה. כמו בסיפור האבנים, כל אחד מאתנו צריך למצוא את "אש התמיד" שלו. החלום הכי פנימי שלו, החזון אליו הוא נושא עיניים, הכח המניע את מעשיו. אש התמיד הזו חייבת להיות כשמה: תמיד בוערת, תמיד מזכירה להתבונן בעיקר גם כשלעיתים נדמה שהטפל מעוור את עינינו.
את הדברים החשובים לנו כדאי ליצור דרך מסננות של טוב, הכלה וחמלה, כך שהאבנים תהיינה אבני בנין ולא אבני פגיעה.
העולם יהיה קצת יותר טוב אם הדברים החשובים לנו יהיו דומים יותר לשיחה הקטנה הזו שבין חזרזיר לבין פו:
"כשאתה מתעורר בבוקר, מה הדבר הראשון שאתה אומר לעצמך?" שאל חזרזיר.
"מה יש לארוחת בוקר," ענה פו. "ואתה?"
"אני תוהה איזה דבר מלהיב יקרה היום," ענה חזרזיר.
פו הניד בראשו בהרהור, ואמר: "זה אותו הדבר."
האמת? צודק. שבת שלום!
