הבכי שלו היה קורע לב. שעת הבוקר העמוסה ביותר בכביש 1 היא לא הזמן ולא המקום שתינוק אמור להימצא בו, אבל אחרי כמה ימים של חום גבוה, אי-שקט גובר ובכי רצוף מתוך שינה, הדאגה גברה על התשישות וחוסר הנוחות. כך קרה שבבוקר יום שני, בעוד דודי ואני מפקידים שתי ילדות בגני הילדים שלהן, רותם ותום יצאו לדרך לחדר מיון עם איתמר, שלא הפסיק לבכות. ומכיוון שרוב הזמן הם אפילו לא זחלו אלא בעיקר עמדו בפקק, הבכי הפך לשאגות מחאה מהסוג שלא ניתן להכיל. בחשש כבד – בכל זאת, אמצע כביש 1 - רותם הוציאה את איתמר הצורח והבועט מכיסא הבטיחות ונטלה אותו בידיה בניסיון להרגיע, בעוד תום התכוון לעצור בצד הדרך. מרפי עבד היטב ובאותו רגע ממש הם הבחינו בשוטר – והשוטר הבחין בהם.
הוא הבחין גם בפעוט, שלמרות שראשו מונח על כתף אמו בתשישות הוא עדיין בוכה בכי תמרורים צרוד, ובמצוקה הכללית ששררה בתוך המכונית. בתוך שניות, השוטר פקד עליהם לנסוע אחריו, הפעיל את הצ'קלקה והסירנה שלו – וכך נסע, מפנה ומפלס להם את הדרך, ותוך דקות מספר הוביל אותם עד לפתח חדר המיון בבית החולים דנה באיכילוב.
רותם רצה לתוך חדר המיון ותום פנה לחפש חניה, לא לפני שהודה לשוטר מקרב לב על העזרה.
השוטר רק אמר: "זה התפקיד שלנו, לעזור במצבים כאלה. חבל שיותר אנשים לא מבינים את זה, אולי היו פונים אלינו יותר. שהילד יהיה בריא!"
אמר, ונסע.
לפני 63 שנים, בפברואר 1955, ערכה משטרת לוס אנג'לס תחרות לבחירת הביטוי שיאפיין את תפקיד המשטרה. הביטוי שניצח בתחרות היה הביטוי הנפלא - "להגן ולשרת", ומאז הוא הפך לביטוי המתאר את מהותה של משטרה במדינות רבות נוספות.
להגן על הציבור כדי להבטיח חיים, לשרת אותו כדי לשפר את איכותם.
כשרותם סיפרה לי על העזרה הנדיבה שנקרתה בדרכם, נזכרתי איך לפני כמה שנים, בשיא האינתיפאדה השנייה, עצרתי בשעת לילה למלא דלק באחת התחנות בכביש 443. בתחנה היתה מכונית אחת נוספת שישב בה שוטר שבדיוק התניע והתכונן לנסוע, כשמאחוריי נעמד טנדר גדול ומלא גברים. השוטר המשיך לשבת במכוניתו המותנעת בשקט, עיניו נעוצות בי ובטנדר, דלתו נפתחה קמעה והבחנתי ברובה מונח על ברכיו. יותר מזה הוא לא זז, רק נעץ בנו מבטים. אחרי כמה דקות סיימתי לתדלק, התנעתי וכשהתחלתי לנסוע – הוא סגר את דלתו, ונסע. לא נותר בי שום ספק: הוא חיכה כדי לשמור עלי.
אנחנו בדרך-כלל שומעים את כל הסיפורים ההפוכים: על אטימות לב, שרירות, חוסר מוכנות להקשיב, התחושה שכשבאמת צריך שוטר הוא אף פעם לא נמצא שם. אנחנו כמעט לא שומעים על מקרים כאלה, שבהם בדיוק כשהיינו צריכים אותו – השוטר לא רק היה שם, אלא גם זכר מדוע הוא שם: כדי להגן ולשרת.
זה לא סיפור ענק. בוודאי לא בסדר גודל שישפיע על המתקפות על המשטרה בתקופה האחרונה. אבל הוא מזכיר שגם בתוך סערה גדולה, יש גם לא מעט רגעים של חסד בזכות אלה שפשוט עושים את עבודתם נאמנה.
ואיתמר? הוא עבר כמה בדיקות שלשמחתנו הרבה, תוצאותיהן זכו למשיכת כתף בנוסח "הכל תקין, זה כנראה ווירוס, אין מה לעשות, תמתינו שיעבור". בימים שעברו מאז זה אכן כבר עבר, הוא כבר שכח ומוכן כנראה לווירוס הבא.
העיקר שנהיה בריאים. שבת שלום :-)
