שבת זכור. השבת שלפני פורים. בשבת זו, מוציאים שני ספרי תורה: בראשון קוראים את פרשת השבוע – פרשת "תצווה" - ובשני קוראים את פרשת זכור מספר דברים, בה אנו מצווים לזכור את אשר עשה לנו העמלק, וכי עלינו למחות אותו מעל פני האדמה.
פרשת "תצווה" נכנסת, בין השאר, אל מעמקי הארון של הכהן הגדול. היא מתארת את כל חלקי "בגדי הקודש" מלאי ה"כבוד ותפארת" שהכהן הגדול ילבש, את מגוון החוטים מהם ייארגו הבדים, אבני החן, הזהב, הקישוטים, הטבעות – ובעיקר, את האופן בו יישזרו בבגדים אלה הסמלים והשמות של כל שנים עשר השבטים, שהם המשמעות האמיתית של הפאר הזה ושאותם יש להציג לעיני הכהן עצמו ולעיני העם אותו הוא משרת. יש לו גם פעמונים בבגד, שכולם ישמעו וידעו שהוא באזור. הפרשה נכנסת לפרטי-הפרטים המתארים כיצד ייראה ויתנהג הכהן הגדול, הן כלפי מעמדו ובעיקר כלפי העם. בהשאלה לימינו, מדובר בציפיות שצריכות להיות לנו מעצמנו ומכל מי שמכהן בתפקיד מנהיגותי. ומכיוון שפרשת זכור מדברת על חשיבות הזיכרון, בואו נחבר כמה מהנקודות – תזרמו אתי:
- לפני הכל, בפסוק הראשון אנו מצווים להדליק את נר התמיד. רק אחרי שהוא מאיר, אפשר לגשת להכנת בגדי הכהן, כי הנר הזה צריך להאיר את הדרך לכולנו, גם לכהן הגדול עצמו. שנזכור כולנו, פשוטי עם ומנהיגים כאחד, שלא הכהן הוא האור, אלא הוא זה שמוטל עליו הנטל להיות המוביל אליו. זה הבדל עצום. נר התמיד הוא אור החזון, ערכי התרבות והחברה, אליהם יש לשאוף. והוא נר תמיד, כי אורו תמיד יזכיר את השאיפות הנאצלות אליהן כולם מבקשים להגיע. הן יכולות להיות דבקות במצוינות, אחווה ואפילו שלום. הן לא יכולות להיות הפיכת הכהן עצמו לערך.
- למנהיג יש זהות ברורה. "בגדיו" – כלומר, הערכים אותם הוא מפגין כלפי העולם כולו – חייבים להיות עשויים מהמרכיבים הטובים ביותר, הטהורים ביותר, היפים ביותר לעין והערבים ביותר לאוזן. הזהות הזו מחייבת, והבגדים נועדו להזכיר גם לנו ובעיקר למנהיג שיש לו אחריות כבדת משקל כלפי כל 12 שבטי ישראל כולם. הם לא נועדו להיות מסר מתרברב של "מגיע לי", של "אני מורם מעם" ובעיקר הם נועדו להזכיר שהוא המשרת של כל העם, לא רק של חלקים מסוימים בתוכו.
- אחת הפרשנויות היפות של משמעות הציווי לזכור את אשר עשה לנו העמלק מתייחסת לכך שהזיכרון צריך להיות כלפי העמלק שבתוכנו. ומהו העמלק שבתוכנו? כל דבר המוביל אותנו לקור, ניכור וחוסר מעש, להעברת האחריות על בחירותינו אל האחר ולישיבה פסיבית עד שמישהו יאמר לנו מה לעשות. העמלק הזה הוא האנטיתזה לבגרות, אחריות וסמכות אישיים, והציווי לזכור אותו נועד לחזק את ההכרח להיות בראש ובראשונה המנהיגים של עצמנו. שאף אחד לא יאמר, לא ידעתי, לא שמעתי, אכלו לי ושתו לי.
שתי פרשות סיפקה לנו השבת הזו. ואולי החיבור בינן לבין שלל הפרשות האחרות שהיו לנו במשך השבוע מגלה שהכל, בעצם, מתכנס לשורה תחתונה אחת: הקשר בין הכהן הגדול, בין מה שהוא מייצג לבינינו ומה שאנחנו רוצים להיות, תלוי רק בנו.
