"נו, אז אם כולם יקפצו מהגג, גם את תקפצי?" המשפט הזה היה דרכה של אמי להבהיר לי שאם הרוב טועים, זה לא אומר שגם אני צריכה לטעות. היא לא עשתה לי הנחות. העובדה שעשיתי משהו שלא היה לרוחה, גם אם זו היתה נורמה הגיונית ומקובלת, ממש לא עניינה אותה. אדם צריך לנהוג לפי האמת שלו, גם אם היא שונה מהאמת של אחרים, וזהו. נזכרתי במשפט המפתח הזה שלה השבוע, כשמישהו אמר לי שבכל מדינה מתוקנת בעולם, מגרשים מסתננים בלתי חוקיים.
פרשת "משפטים" פותחת את החלק התחיקתי של התורה, המשך ישיר של עשרת הדברות. היא מתחילה מיד במצווה "כי תקנה עבד עברי". כבר מהמצווה הראשונה הזו, התורה דורשת מאתנו ליישם את מידת החמלה. זה ממשיך במצוות נוספות בפרשה, ביניהן – האיסור להונות או ללחוץ את הגר, "כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות, כב', כ'). מיד אחרי מעמד הר סיני, התורה מזכירה שרק אתמול, כולנו ללא יוצא מהכלל היינו עבדים. היא יודעת היטב שדווקא מי שהיה עבד, מושפל, משועבד – עלול להפוך את עורו בקלות רבה מדי ולנהוג כ"עבד כי ימלוך", משעבד קשה ואולי אף אכזרי.
יש כאן תמרור אזהרה רציני וכפול:
ראשית, אי אפשר לצאת משעבוד לגאולה מתוך שכחה. לא רק שאסור לזרוק את זיכרונות העבדות, צריך להתבסס עליהם ולצמוח בעזרתם. עם שהיה מדוכא, נרדף, מגורש ממקום למקום, חייב לזכור זאת.
ועכשיו שהבהרנו שחייבים לזכור, יש שתי דרכים להשתמש בזיכרון הזה:
יש כאלה שעכשיו שהם כבר בני חורין, אוטמים את ליבם, מתעלמים ואף מתעמרים בחלשים מהם. רק על חשבון סבלם של אחרים מרגישים אותם בני חורין הרגשת ניצחון, ביטחון במעמדם החדש ואף נקמה כלפי מאורעות העבר. זו דרך קלה, מרושעת וקטנונית, והיא מקטינה את הבוחרים בה.
הדרך השנייה הרבה יותר קשה. לנהוג בחמלה כלפי החלשים - במיוחד אם הם חיים תחת חסותנו – היא דרך הדורשת אומץ, גדלות רוח, ביטחון ביכולות של עצמנו וחשיבה יצירתית, הנותנים מענה לפיתוח דרכי הכלה ושילוב. קליטת גלי הגירה שונים דורשת את כל אלה, והיא כרוכה בעבודה קשה. מעבר לכל, היא דורשת סובלנות וחמלה. חברה שפותחת את שעריה וליבה כלפי מי שנמלטים מרעב, רדיפות וסכנת מוות, יכולה להרוויח מכך בהיבטים כלכליים, תרבותיים וחברתיים כאחד.
לא פחות מ-36 פעמים מזהירה התורה מפני היחס הקלוקל לגר. ספר ויקרא אף מרחיב: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא, י"ט, ל"ג-ל"ד).
התורה לא סמכה עלינו שנעשה את זה, אבל היא סמכה עלינו שאם נהיה חייבים לקיים את המצווה, נדע להכיל אותם ולהפוך לטובים יותר בזכותם. בכך היא מאמינה בנו יותר מכפי שאנחנו מאמינים בעצמנו.
מדינות אחרות לא מוכנות לקלוט מהגרים בלתי חוקיים. נו, אז אם הם כולם קופצים מהגג, זה אומר שגם אנחנו צריכים?
