"ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה, עד בואם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען"
(פרשת בשלח, שמות טז', לה')
לפני מספר שבועות, כשפתיחת חגיגות השבעים שנה למדינה הוכרזו באופן רשמי, באופן צפוי ויש לומר אף משעמם החלו להציף אותנו סקרים. סקר אחד שאל אנשים מה המאפיין הכי ישראלי, סקר אחר שאל אנשים אחרים מה המאפיין הייחודי לישראלים, סקר שלישי שאל מהו הייחוד של ישראל. בסקר אחד שאלו ידוענים, בסקר אחר עוברים ושבים, בסקר נוסף – מדגמים טלפוניים.
התשובות היו צפויות לא פחות: הביחד, תחושת האחווה, תפיסת ה"אחי", ההתגייסות בעת צרה, השבטיות הדביקה. זה הגיע למצב שהתחלתי לחפש את התשובות הטריוויאליות הרגילות ולוודא שהן מופיעות, כמו למשל אווירת יום שישי, פלאפל, מילואים, חוצפה ויצירתיות ישראלית והגשש. וכן, גם הכבש הששה עשר, כוורת וזמר מזרחי. כולם היו שם לצד תשובות נוספות מאותו סוג.
מה שלא היה שם, הוא ערך שעולה מאחד המדרשים האנושיים היפים ומעוררי המחשבה על הפרשה שלנו: המדרש שלפיו אלוהים נוזף במלאכי השרת המבקשים לשיר במעמד קריעת ים סוף. "מעשה ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?" יש פרשנויות והתפלפלויות שונות, אבל אני גדלתי מגיל צעיר על הפרשנות הפשוטה לפיה אין לשמוח לאיד, בשום מצב ומול שום אדם. בין כל הסקרים על מה מאפיין אותנו, הערך החשוב הזה, של חמלה אנושית, לא נכלל.
ואולי מה שהכי ישראלי מסתתר בין השורות של הסקרים האלה, המנסים לבדוק מהי בעצם הזהות שלנו. שבעים שנה לאחר שקמה המדינה, אנחנו עדיין בקו התפר שבין ההליכה במדבר לבין ההגעה לקצה ארץ כנען, מתנהגים כמו אוסף של שבטים נודדים, מתלוננים זה כנגד זה, מחפשים את המדורה המשותפת ובינתיים מתנחמים במן מהשמיים, בלי להבחין בין המשמעות ובעיקר ההשלכות של בניית זהות לבין ההתמכרות המעוורת לסוגים שונים של מן זר, שכבר מזמן אינו לחם חסד אלא לחם תעתועים מנוון.
יש להניח שעד יום העצמאות ה-70, ערימת הסקרים תלך ותגבה. בינתיים, כל התשובות צפויות. אם לא יהיו הפתעות, נמשיך לטבוע בערימה דביקה של שירה מלאכותית, שכל קשר בינה לבין איומי הטביעה שראינו השבוע, לא קיים.
שיהיה לנו חג שבעים שמח.
