המפגש איתם תמיד מרתק אותי. הם שואלים שאלות מאתגרות, לא מהססים להתווכח, מבקשים לשמוע עוד ומאירים בזרקור היבטים חדשים ומפתיעים. "אני יודעת לזהות בדיוק מתי את באה ממפגש עם בני נוער," אומרת לי קולגה. "העיניים שלך זורחות." זה כנראה נכון. עבורי, המפגש אתם הוא תענוג צרוף. הם נוטעים בי את הביטחון שיש דרך אל עתיד חקרני, יצירתי וחדשני, ושהם מוכנים לכבוש אותה בסערה. תקראו לי אופטימיסטית חסרת תקנה, אבל בעיני - אין תקווה גדולה מזו.
פרשת בוא. משה שוב מבקש מפרעה לתת לבני ישראל ללכת. פרעה שואל מי ומי בהולכים, ומשה עונה: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו...כי חג ה' לנו" (שמות, י', ט'). רבים תוהים כיצד יתכן שמשה שם את הנערים לפני הזקנים, ניגוד מוחלט למצוות "והדרת פני זקן", ואף מוסיף ומדגיש – בבנינו ובבנותינו. הפרשנות המקובלת טוענת שהכוונה של משה היא להדגיש שצריך לחנך את הדור הבא, ואת זה עושים המבוגרים כשהילדים עדיין קטנים. הצעירים צריכים ללמוד מהזקנים כיצד "לחגוג לה'", ומכיוון שיש חשיבות כה גדולה לחינוך, הצעירים כל כך מחכים ללמוד מהזקנים, שמתוך התרגשות ורצון עז "לחגוג לה'", הם אצים-רצים לפני המחנה. ככה זה כשמדברים על חגיגה.
פרשנות יפה, שהזרימה שלה היא מהוותיק אל החדש, מהדור הקודם אל הדור הבא.
אולי. אבל בכל פעם שאני חוזרת ממפגש עם הנערים והנערות שלנו, אני חושבת שמשה התכוון לזרימה הפוכה לגמרי – לאנרגיה, לחוכמה ולתקווה שהדור הוותיק מקבל מהדור החדש.
לא קל לצאת למסע. צריך למיין ולהחליט - מה לוקחים, ממה נפרדים. צריך להכין ולארוז צידה מתאימה לדרך, שתספיק לכולם ולא תתקלקל. לתכנן מסלול ודרכים חלופיות. להתכונן לשינויים במזג האוויר, לחשוב על אורחן לכל לילה. להצטייד בתרופות ועזרה ראשונה. לוודא שיש עמנו אמצעי הגנה מפני סכנות אורבות. לדעת שעכשיו, למשך תקופה לא תמיד ברורה, עומדים לחיות עם אי ודאות, חוסר ביטחון מסוים ושינויים מצטברים. במצב כזה, אך טבעי הוא שסדקים יתעוררו, ספקות יתגברו, חששות יכרסמו וחרטה גדולה תחסום את ההתקדמות.
בדיוק בשביל זה, משה מחליט שהנערים והנערות יהיו אלה שיצעדו ראשונים. בכל פעם שנראה אותם, נזכור לשם מה אנחנו עושים את כל זה. הם הדבק הטוב ביותר לתיקון הסדקים האלה. לכן, "נלך בנערינו ובזקנינו", כלומר: נלך כשפנינו אל העתיד, גם מחשבתית – וגם פיזית.
כל מי ששם לב לילדים שסביבו יודע שאם מקשיבים נכון, מקבלים מהם לא רק תקווה וכוח, אלא גם חוכמה - וחיוך:
לחנות נכנס ילדון לבוש בלויים. המוכר לוחש ללקוח: "תכף תראה איזה ילד טיפש זה". לוקח המוכר שטר של 20 שקלים ביד אחת, בשנייה מטבע של 5 שקלים, ופונה לילד. "במה אתה בוחר"? הילד נוטל את המטבע ויוצא בריצה. "אמרתי לך", נאנח המוכר, "ילד טיפש! כל יום אותו סיפור". לאחר שהוא משלם, הלקוח יוצא ורואה את הילד יושב מולו על הספסל עם ארטיק. "ילד, למה אתה לוקח את המטבע ולא את השטר"? הילד מחייך: "ביום שאבחר בשטר, המשחק ייגמר"...
שבת שלום!
