אחת השאלות הראשונות שאנחנו נוטים לשאול כשתינוק נולד, היא - "למי הוא דומה?" יש בנו נטייה טבעית, אבולוציונית, לבדוק את הדמיון בין צאצאים לבין הוריהם. אנחנו לא מסתפקים בדמיון פיזי, אלא נוטים לחפש ולשייך גם דמיון בכישורים. כך, למשל, אנחנו מחפשים כשרון מוזיקלי או תיאטרלי יוצא דופן אצל ילדיהם של מוזיקאים ושחקנים מצליחים. אנחנו מצפים שילדיהם של מדענים יהיו בעלי כישורים מתמטיים-לוגיים מפותחים. הדמיון הזה נוטע בנו ביטחון, מסייע ביצירת סדר, שייכות ישירה וזהות בין פרטים שונים. ומכיוון שאנחנו מקווים שכל ילד לא רק נולד להוריו אלא גם גדל ומתחנך אצלם, אנחנו גם משייכים את הערכים וההתנהגות שהצאצאים מפגינים לאלה של הוריו ולהצלחה או לכשילון שלהם לחנך אותו בהתאם. לא רק תפיסת "יורש עצר" של המונרכיה בנויה על תפיסת ההמשכיות הטבעית הזו, גם בעידן המתיימר להיות דמוקרטי אנחנו לא חפים מכך – כמה פעמים שמענו על מישהו ש"ברור שדעותיו ימניות, הרי הוא בן המשפחה הלוחמת", או להיפך, מלינים על כך ש"למרות שאמה היתה ידועה בעמדותיה הליברליות, היא מפתיעה בשמרנותה".
מי שמכיר אותי לא יופתע שהשבוע, בעיצומן של פרשות יציאת מצרים, הרהרתי בנושא הזה בהקשר של מנהיגותו של משה.
מתחילת ספר שמות ועד סוף חומש דברים, משה הוא כוכב. בין אם היה אדם כזה ובין אם לאו, דמותו של משה היא דמות הנלמדת על היבטיה השונים. אנחנו יודעים עליו המון – על שיחותיו והתנהלותו עם אלוהים, מלכים ופשוטי עם; במצרים, בים סוף, במדבריות; בעתות מלחמה, בריחה, נדידה, מחסור ושפע; כמנהיג, נביא, של קצוות, בונה עם, דבק באמת וחותר לצדק – ועוד היבטים רבים שלא ציינתי.
ובכל אלה, יש היבט אחד שהעיסוק בו הוא כל כך מועט, שזה מעורר תמיהה: אנחנו כמעט ולא יודעים דבר על משפחתו של משה.
אנחנו יודעים שהיתה ציפורה, בתו של יתרו כהן מדיין. והיו שני בנים. אנחנו אפילו יודעים את שמותיהם, ושרק אחד מהם נימול. זה פחות או יותר כל המידע שהתורה מספקת לנו.
יש עוד פרט אחד שהוא, בעיני, אחד הפרטים היותר מעניינים ומעוררי חשיבה שהתורה מספקת לנו על בניו של משה, והוא מתייחס דווקא למשהו שהם לא: הם לא נבחרים כממשיכי דרכו. הם לא יורשים את תפקידו, לא הופכים למנהיגים, אפילו לא מקבלים הכשרה או זכויות-יתר של בני-המנהיג שהם פוטנציאל למנהיגים-עתידיים. ולמרות מעמדו של אביהם, אף אחד לא מחפש לפגוע בהם, להתחנף אליהם או להתעסק אתם. הם בכלל לא בסיפור.
פרשנים רבים שאלו מדוע לא זכה משה שבניו ימשיכו את דרכו. חז"ל טענו שהסיבה לכך היא שמנהיגותו של משה נובעת מן התורה, והתורה אינה עוברת בירושה אלא נקנית בלמידה מעמיקה ובעבודה קשה, כנאמר בילקוט שמעוני: "מפני מה תלמידי חכמים אין מצויין לצאת מבניהן תלמידי חכמים? שלא יאמרו תורה ירושה היא לנו". במסכת אבות נטען שמשה עצמו הבחין בכך שאין די תורה בבניו, ולכן פנה וביקש מאלוהים שיורה לו מי ינהיג את העם אחריו.
יכול להיות. אבל יש היבט ערכי נוסף, שמקושר אף הוא לדמותו של משה ושראוי ונכון להדגיש אותו לאחר השבוע האחרון בישראל: ענווה.
המילון מגדיר ענווה כך: תכונת נפש או רגש שבו האדם מחשיב עצמו כשווה בין שווים, ואינו מרגיש כחשוב ונישא מאחרים מכל סיבה שתהיה. מי שיודע את ערכו ומכיר בכישוריו היתרים, אך לא שם את עצמו במרכז, ולא מבקש לעצמו תהילה וכבוד מהעולם, אלא מבקש לעשות את המעשים הראויים והרצויים כ"משרת ציבור".
בהשוואה בין התנהלותו של משה לבין מנהיגים אחרים, ראוי להוסיף להגדרת הענווה, העוסקת כולה בהתנהלות המנהיג בהווה של תפקידו, גם את ההתייחסות לעתיד. אחת הפרשנויות טוענת שמקום קבורתו של משה לא נודע מתוך ענוונותו כלפי העתיד, כי לא רצה שקברו יהפוך למקום עלייה לרגל, "קבר קדוש" של צדיק שמבקשים ממנו להמשיך לתווך בין מי שמבקר בו לבין אלוהים. כך גם לגבי בניו: אנחנו לא יודעים עליהם דבר, מפאת ענוונותו של משה כלפי העתיד. משה, הנתפס כמנהיג הגדול בתולדותינו, יודע שמנהיג צריך להוכיח את עצמו באופן עצמאי, לא רק בהיבט של תורה, אלא בהיבט של התמודדות עם כל מה שמנהיג מתמודד אתו, לטוב ולרע. הוא ממש לא חושב ש"אך טבעי" שבניו ימשיכו את דרכו, או שמגיע להם יחס מיוחד כלשהו.
ולא משנה מה אבא שלהם עשה עבור העם.
ממשה עד משה, לא קם כמשה.
כנראה גם לא יקום כל כך מהר.
