העוד אבי חי? הוא שואל, ופורץ בבכי.
לכל אחד מאתנו יש רגעים כאלה, של משפט או מעמד שנחרטים בזיכרון. כאלה שאנחנו יכולים לשחזר את התאריך, השעה, הריח, התאורה והתפאורה שלהם, גם אם אנחנו לא ממש זוכרים את הפרטים של כל מה שמסביב וגם אם אנחנו לא יודעים לצטט את המילים המדויקות. את הרגע או הסצנה האלה, נזכור תמיד. ניקח אותם איתנו, נשתמש בהם בהקשרים שונים של החיים, נצחק או נבכה או נתרגש מהם שוב ושוב. רגעים כאלה מזדמנים לנו באירועים ממשיים, ומומצאים כאחד. הספרות והקולנוע מלאים בהם. שון קונרי תמיד יאמר "בונד. ג'יימס בונד". רוב בני גילי לעולם לא ישכחו את קולו הקר של גייבל אומר: "למען האמת, יקירתי, זה ממש לא אכפת לי". בכל פעם שאנחנו רוצים לצחוק אנחנו מדקלמים בדרמטיות מוגברת "שמי-הוא-איניגו-מונטויה-הרגת-את-אבי-היכון-למות", בכל סמטאות קזבלנקה זימרתי את המשפטים "נגן את זה שוב, סם"; "תמיד תהיה לנו פריז"; "מכל הברים בעולם היא היתה צריכה להיכנס דווקא לבר שלי!". ובכל מסעדה שבה המנות קטנות ומקושטות עד גיחוך, לעיתים צריך לעצור אותי מלהרים את הצלחת הריקה, לגשת אל השף ולומר לו בעיניים גדולות: "בבקשה, אדוני, אני רוצה עוד..."
גם ספר בראשית מלא בסצנות ומשפטים כאלה. אפשר רק לנסות לתאר את מגוון הרגשות שיוסף מתאפק מלהפגין ולהטיח בפני אחיו במשפטים קשים כשהוא רואה אותם. כאשר הוא סוף סוף מודה בפניהם מי הוא, המשפט הראשון שהוא אומר הופך למשפט כזה, שנצרב בתודעה והופך למיצג שאפשר לקשר ולהשתמש בו בהקשרים אינסופיים כמעט. אחרי מה שאחיו עוללו לו וכל מה שהתרחש כתוצאה, יוסף אינו יכול להתאפק עוד. געגועים של שנים, כמיהה שאינה תלויה בזמן ובמרחב אלא בפעימות לבו בלבד, צורך בסיסי וקדום שולח קרן נוכחות אל נפשו והוא מתפרץ-שואל: העוד אבי חי, ומתחיל לבכות.
כשהכל נראה שחור ונטוש, כשכל מה שנותר הם באר ובור של בדידות, בין אם אתה עמוק במרתף הכלא ובין אם אתה אדון הארץ, הכמיהה מלאת התקווה הזו, לזכות לראות שוב את מקור כוחנו, היא ה"ויהי אור" היחיד שנשאר.
אביו עוד חי, והפגישה המחודשת שלהם היא משהו, שיהפוך השבוע ובשבוע הבא לסיום הוליוודי מפואר של ספר בראשית. אין מה לדאוג, גם ספר שמות מלא בפירוטכניקה שלא מביישת שום סט בעיר הסרטים. וגם שם נמצא משפטים כאלה, כי כשסיפור הוא חלק מפסקול חיינו, הם הבסיס לתחילתה של ידידות מופלאה.
אלה מאיתנו שיודעים לשזור בחייהם משמעויות כאלה, שונים ומשונים ואישיים מאוד, הם ברי מזל. בכל פעם שנבקר בהם בזכרוננו, הם שוב מצחיקים, מרגשים ומעוררים דמעות. המוזיקאי ג'רארד ווי אמר זאת במילים שאני מדי פעם מקפידה להזכיר לעצמי:
יום אחד, חייך יחלפו אל מול פניך. וודא שהם יהיו ראויים לצפייה.
