תסריטאי הוליווד לא יכלו לכתוב זאת טוב יותר. יש בו הכל – יוהרה, מריבות אחים, ניסיון רצח, עבדות, חיבור בין הון-שלטון, אשה מפתה, בור כלא.
וחלומות.
במוקד בור הכלא, בשפל הנורא שבו אדם נמצא סגור ומסוגר בדלת אמותיו ורק קירות עבשים, קרים וחשוכים סביבו (הוליווד, כבר הזכרתי?) מתרחשת תפנית קריטית בעלילה כאשר שני חלומות מונחים לפתחו של יוסף לפתרון. כל אחד מהחלומות מתאים לחולם, והפתרונות שיוסף מפרש להם לא רק שונים מאד, אלא למעשה הפוכים לחלוטין: האחד יוביל לחופש והצלחה, האחר – לכאב ולכיליון.
ומכיוון שמדובר בסיפור ראוי לשמו, אפשר להישאר ברמת הפשט של הסיפור וליהנות גם מהתגשמות הפתרונות וגם מהצדק הפואטי שיתרחשו בפרשה הבאה.
ואפשר גם לחשוב על אחת האפשרויות הרבות שמעניק לנו הדרש.
בשלבים ובהקשרים שונים של חיינו, כל אחד מאתנו מוצא את עצמו כבול בשלשלאות כלשהן. סגורים בתוך קופסת ציפיות ונורמות, אנחנו לא תמיד מודעים לכך שאנחנו שוהים בנוחות רבה מדי בין קירות שיש לבחון ולבדוק מה רמת הטחב והחשיכה שהן מקדירות בשמי חיינו. צריך לעיתים תפנית קריטית בעלילה – "הזזת גבינה" משמעותית - כדי שנרים ראש ונבחין שאנו ניצבים בצומת.
אנחנו יכולים להישאר בו ולחכות לדמות סמכותית כלשהי שתנחה אותנו.
אנחנו יכולים לבחור לצאת לדרך שעלולה לקחת אותנו למקום כואב וקשה.
ואנחנו יכולים להעז ולהמריא למקום חדש של הרפתקה מתוך אמון שמלאכת ההגשמה תוביל להצלחה.
אולי בגלל זה, בעיצומו של הסיפור על החולם ויכולותיו, מרמז לנו הכתוב מה הבחירה הראויה מבין השלוש בסיפורה של תמר. בצומת שבפניו ניצבה, היא בחרה להעז - וזכתה לזרוע מלוכה.
על כך אמר אחד החולמים האחרים של ההיסטוריה:
"כל מעשינו היו פעם חלומות.
כל חלומותינו יהיו פעם למעשים" (הרצל, אלטנוילנד).
תחלמו על זה.
והרשות להגשים, נתונה בידינו.
