top of page
פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: שני מחנות כי ייפגשו


כמי שמתחברת באופן עמוק לכל מה שקשור לשירה, שירים, לשיר – אין פלא שהשיר הזה נדבק לאוצר המילים והמנגינות שאני אוחזת בכליי:

"קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך,

כי במקלי עברתי את הירדן, עתה הייתי לשני מחנות –

הצילני נא..." (בראשית, לב', יא')

לעבור במקל את הירדן. לראות את המים הגועשים - טוב, אני יודעת שהיום זה לא נראה ככה, אבל תזרמו אתי – מים גועשים, ולדעת שחייבים להגיע לצד השני כשלא יותר ממקל בידינו. המקל הזה הוא גם אמצעי מדידה לעומק המים, גם משענת, שלמרות היותה שברירית, היא בכל זאת מנחמת-משהו. במיוחד למי שמרגיש מבורך בחסדים.

שני המחנות הם גם בחירה, גם מציאות שמולה ניצבים. שני מחנות בתוכנו, מתוך תקווה נואשת שלא נצטרך לבחור באחד מהם וששניהם יינצלו והבנה ברורה שבהיעדר הצלחה, לפחות האחד מהם יינצל; ושני מחנות של מציאות, אנחנו והצד שמולנו, שלא תמיד ברור לנו לאן מועדות פניו. זה המקום שבו פרשת וישלח, פרשת השבוע שלנו וזו שמתוכה נלקחו מילות השיר הכל-כך מטלטל הזה, מספקת לנו הצצה אל מורכבות ההתנהלות שלנו בחיים: חיבור בין מעשים לרגש, בין אסטרטגיה לבין תפילה. ראיה מפוכחת ומעשית של הביטוי "אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו".

אחרי שרימה, שיקר, בגד וברח – יעקב מתכונן לפגוש את עשיו. אחרי כל מה שקרה ביניהם, אחרי כל כך הרבה שנים של נתק וכל כך הרבה פחד מצדו של אבינו כלפי אחיו, התורה לא חוסכת בתיאור מפורש הן של התכנון האסטרטגי-בטחוני והן של מפגן הראווה והכוח שיעקב עושה מרוב פחד מנקמת אחיו. עשייה שבסופה, רגע לפני רגע האמת – יעקב מחבר בין המעשה לבין הרגש ופונה ומתחנן בפני האל: אני מודה על כל הברכות שאני משופע בהם, אני עושה כל מה שביכולתי כדי להצליח – ועכשיו, בבקשה תציל אותי.

ומה הדבר הראשון שעושה האח המתוסכל, הנבגד והמרומה, זה שמגיע עם 400 חיילים לצדו לפגישה – מה קורה ברגע שהוא רואה את אחיו הקטן?

הוא נופל על צווארו, נותן לו נשיקה - ובוכה.

נהוג להתייחס אל עשיו בחשדנות. פרא אדם, צייד ג'ינג'י שעיר המעוניין רק בדברים חומריים וארציים, מי שמוכן למכור את עתידו עבור אוכל פשוט, אדם כזה אינו חי חיי תרבות, חשיבה ורגש מעמיקים.

והאיש הזה, בוכה.

הוא בוכה מגעגועים. הוא בוכה כי הוא נזכר בכל משובות הילדות שלהם, ברגעי המריבה, ברגעי השמחה. הוא בוכה כי בכל הרגעים במהלך השנים שבהם הוא היה זקוק לאחיו, למילה הטובה שלו, לאישור שבמבטו, לנפש התאומה שהתרוצצה אתו עוד בבטן – כל הרגעים האלה שבהן כה השתוקק לאח האחד, היחיד, קשר הדם הבלבדי שהיה רחוק כל כך, שברח מפניו אולי לנצח, שעשיו ידע בוודאי בעמקי ליבו שאולי לעולם שוב לא יראה אותו – כל הרגעים האלה התחברו למערבולת אחת גדולה, סוחפת, ופרצו בדמעות על כתפי האח הקטן שסוף-סוף עומד לפניו, כמו שזכר, כמו שנצרב בגעגועיו.

הדעות חלוקות לגבי מהות בכיו של עשיו, במיוחד לאור ההמשך, שבו המחלוקות וההבדלים ביניהם שבים וצצים. אבל ברגע האחד הנקי הזה, בנקודת המפגש שבין עבר, הווה ועתיד, באותו ממשק שבין צער, כאב, תקווה ואהבה, פורצים מהעיניים מים חיים, כמו שוטפים הכל, מרגיעים ומפרים, נושאים הבטחה: אפשר ונכון לראות זה את זה מתוך געגוע ושמחת הנוכחות, ואז – אם רק נרצה בכך - כל המחלוקות ניתנות לפתרון.

מתוך 14 מופעי הבכי המשובצים בתורה, זה אחד הראויים שבהם.


bottom of page