כמעט שבוע בדרום אמריקה, השבת כאן עדיין בדרכה אלינו. במשך השבוע הזה דיברתי כמעט ללא הפסקה על משמעות החינוך בכלל, והחינוך המדעי בפרט, על חיינו. "בכל מה שקשור לחינוך, אנחנו מאד מפגרים," אמרו לי השבוע כמה וכמה פעמים. גם אנחנו חושבים כך על החינוך שלנו. בכל פעם שאנחנו אומרים את זה, אנחנו למעשה טוענים שיש מישהו אחר שהוא הרבה יותר מתקדם מאתנו. לא פעם שאלנו השבוע, מי הוא אותו "מישהו מאד מתקדם" הזה. התשובות שנתנו לא היו חד משמעיות, בעיקר מכיוון שהן תלויות בראש ובראשונה במטרות שאנחנו מבקשים להשיג. זה נכון לגבי כל תחום, לא רק בחינוך. כששאלו אותי היום מה הייתי מאחלת לנכדים שלי – האם הייתי רוצה שהם יהיו מדענים? הייטקיסטים? אנשי חינוך? הדבר הראשון שנזכרתי בו היה הסיפור על ג'ון לנון.
מספרים שכשהוא היה ילד, המורה שלו שאלה אותו מה ירצה להיות כשיהיה גדול.
מאושר, ענה לנון.
אתה לא מבין את השאלה, טענה המורה
לנון הביט בה והשיב: זו את שלא מבינה את החיים.
הוא צדק. כחלק מההכנה לקראת קבלת שבת קהילתית שתכף אצא אליה, התבוננתי כדרכי על פרשת השבוע – "וזאת הברכה". הפרשה האחרונה של התורה, זו שמסכמת שנה שלמה של לימוד שהוא חוזר ונשנה, שנה אחרי שנה, כאשר בשבת הבאה נתחיל שוב מבראשית.המילה האחרונה בתורה היא "ישראל", המילה הראשונה – "בראשית". רגע לפני שאנחנו מסיימים את מחזור הלימוד של השנה הנוכחית, ראוי לעצור ולהתבונן לא רק במכלול, לא רק במשפטים או במילים, אלא אפילו באותיות, ולהתמקד גם בפרט הקטן-הענק הבא: אנחנו מסיימים את הקריאה באות ל' ומתחילים מחדש באות ב', ללמדנו שהלימוד והצמיחה נובעים מהלב, אליו חוזרים שוב ושוב, במעגל מחזורי בלתי נגמר, בלתי תלוי בגיל או במרחב.
כמה יפה.
שתמיד נשמח בלבבות פתוחים, מרקדים ומאושרים.
