"את צמה?!" שאל אותי מישהו השבוע, וכשעניתי בחיוב, הפטיר: "את לא נראית לי כמו מישהי שצמה ביום הכיפורים."
לפני שנים, כשעוד לימדתי מדעים בתיכון, עברתי ליד כמה מהתלמידים שלי באחת ההפסקות. זה היה ממש לפני יום הכיפורים. חלקם היו חילוניים, אחרים באו מבתים מסורתיים, חלקם עם כיפה על הראש, חלקם לא היו נכנסים לכיתה מבלי לנשק את המזוזה שעל הדלת, וכולם היו שייכים לאותה כיתה. מכיוון שהייתה בינינו תקשורת מאד פתוחה שלא עסקה רק באיזון נוסחאות בכימיה או ניתוח מערכות ביולוגיות, הם ידעו היטב שאני חילונית. בעיצומם של חגי תשרי, בשמחה של תלמידים שעומדים לצאת לחופשה, הם שאלו אותי כלאחר יד, "המורה, את צמה ביום כיפור?"
"אם אתם שואלים אותי שאלה כזו, אתם צריכים להיות מוכנים לקבל ולכבד את התשובה שאני אתן, גם אם היא לא בהכרח התשובה שאתם רוצים לשמוע," עניתי להם. "עכשיו, תחליטו שוב - מה אתם רוצים לשאול אותי?"
הם עצרו רגע וחשבו. "אוקי," חייכו. "רצינו לשאול אם את צמה ביום הכיפורים."
עניתי להם, ואת שארית ההפסקה והשיעור שאחריו – כשעה וחצי - העברנו בשיחה על חשיבות הזכות לחופש הפולחן, על כבוד לבחירות אישיות ועל הקשר לתפיסת העולם המדעית. אף אחד מהם לא הפסיק או התחיל לצום בגלל הדיון הזה, הם גם לא ניסו לשכנע אותי לחיות בדרכם. אבל הדיון הקצר הזה הוסיף להם עוד התנסות, קטנטנה ככל שתהיה, בפלורליזם, בכבוד הדדי ובסובלנות כלפי עמדות שאינן העמדה שלהם. זה היה אחד השיעורים החשובים ביותר שקיימנו. עוצמתה של חברה נמדדת ביכולתה להכיל ביטויים שונים, לעיתים מנוגדים זה לזה לחלוטין. זו היכולת לא רק לאפשר לכל דעה להיות מושמעת, אלא לבקש באופן פעיל שדעות שונות תושמענה בכל דיון ולוודא שזה נעשה מבלי להשתלח בתוקפנות בביטוי כלשהו ומבלי להשתיק עמדה כזו או אחרת. זה הכלי המרכזי, אם לא החשוב ביותר, העומד בבסיס פיתוחה של חשיבה ביקורתית, הנדרשת לכל חברה דמוקרטית, פלורליסטית וסובלנית.
אשר לי, אני צמה כי זו אחת הדרכים שבחרתי בהן כדי לבטא את היותי חלק מהסיפור שאני שייכת אליו. זה לא הופך אותי ליותר יהודייה, כמו שהעובדה שאני בוחרת לנסוע בשבת לא הופכת אותי לפחות יהודייה. זה עד כדי כך פשוט, זה עד כדי כך מסובך.
שיהיה צום קל וגמר חתימה טובה לכולנו!
