הייתי בערך בת שלוש כשלקחו אותי בפעם הראשונה לדיסנילנד.
החוויה החלה כבר בחניה, שהיתה מחולקת לאזורים עפ"י שמות של דמויות מצוירות מוכרות. רכבת העבירה אותנו לאזור שממנו עלינו על ספינה, שהשיטה אותנו לשער הכניסה הגדול. שם חיכה לנו לא אחר מאשר מיקי מאוס, ולצדו דמויות דיסני נוספות, כולם בגודל טבעי ו"אמיתי". הם ליטפו את ראשי והצטלמו אתי. כשהורי הניחו על ראשי שתי אוזניים שחורות גדולות, הסמל המסחרי של העכבר המפורסם בעולם, לא היתה מאושרת ממני. מסביב היו אזור מנוחה, שירותים, חנויות עם מידע, מזון, שתייה ומזכרות, ודוכני מכירת כרטיסים. היו גם שומרים, שנמצאו שם כדי לסייע בעת הצורך. בעיניה של ילדה קטנה שהסיפורים החביבים עליה קמו לפתע לתחייה, הכל היה צבעוני, עליז, שופע מוזיקה ומעורר השראה. אם הייתי צריכה לתאר במילה אחת את מה שהרגשתי כשהגעתי לאותו שער הכניסה, המילה הזו היא "התרגשות", והתחושה היא של לב פועם ומלא ציפייה והבטחה להרפתקה חדשה, מסקרנת ובלתי מוכרת. גרנו אז בלוס אנג'לס, וזה היה הפארק הראשון והיחיד מסוגו בעולם, הרבה לפני שהוא שכפל את עצמו בגרסאות נוספות במקומות אחרים. אני זוכרת את הפרטים בגלל שמאז אותה פעם ראשונה, היינו מגיעים לדיסנילנד לפחות אחת לחודשיים במשך שש שנים רצופות. גם כבוגרת, דיסנילנד/וורלד/יורו ודומיהם הם מהמקומות החביבים עלי מאד, ואני מבקרת בהם לא מעט, גם בלי התירוץ של "לקחת את הילדים".
בהחלט ייתכן שבגלל החוויה הזו, כשאני חושבת על שער, אני חושבת על כניסה לעולם שצופן בתוכו הרפתקה, הפתעה – וסיפור חדש, מסעיר, שאני עדיין לא מכירה. כמעט בכל פעם שאני מגיעה למקום חדש, אני מאטה לפני הכניסה, מתבוננת בה ובמרחב המיידי שסביבה ומנסה להבין מה הקירות, הפתחים, הצבעים והקולות מספרים לי על הצפוי לי כשאבוא בשערו. האם השלטים הראשונים שאני רואה הם "אסור להיכנס עם מזון ושתייה"" או אולי "ברוכה הבאה כפי שאת", לצד מתקן מים קרים ומרעננים? האם הפתח מוגן בסורגים ומפתחות, או אולי מוקף פרחים ריחניים? האם הוא מוביל היישר למסדרון שיש ללכת לאורכו, או אולי למרחב רחב-ידיים ובו כורסאות למנוחה? מי מקבל את פניי - ובאיזו הבעה?
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ" (דברים, טז. יח) פותחת פרשת "שופטים", ובכך טוענת שבראש ובראשונה, עלינו לוודא שכל מי שמתקרב ומתכוון למבקר בשערנו יידע בדיוק לא רק מהם גבולות וחוקי הביקור, אלא גם שיש מי שיאכוף אותם. וכשמאיימים עליך שאם לא תאכל, יבוא שוטר – התיאבון האמיתי, מה יהא עליו?
אני מבינה היטב את היתרונות שבתפיסת הדיכוטומיה של שכר ועונש, של "אם – אז", שמוכרים לנו כל הדתות והמשטרים שבעולם. היא עוזרת לנו לשמור על סדר, להפחית יציאה מקופסה לכיוונים בלתי רצויים כמו עבריינות ואלימות, לבנות ארגונים חברתיים שפועלים לפי כללים מוכרים שנועדו, לפחות בהצהרה, לעשות טוב. אבל החיים הרבה יותר מורכבים מחוק וסדר בלבד. הגורמים המשפיעים על מעשינו וההשלכות שלהם רבים כל כך, שתורת המשחקים רק מתחילה לפענח את הקצה שלהם. תומאס קון, היסטוריון שהיה פילוסוף של המדע, טען שהידע האנושי מתפתח בשני תהליכים, שלובים זה בזה: התפתחות לינארית, רציפה, של ידע המתבסס על תפיסות העולם הקיימות – אבולוציה של ידע; ו"קפיצות" של חשיבה וידע הקוראות תיגר על התפיסות המקובלות, עד שאלה מוכרחות להשתנות – מהפכות. התפתחות האנושות חייבת את שני התהליכים גם יחד. בשערי ההתפתחות האנושית נמצאת שורה ארוכה של דמויות מפתח, גיבורי תרבות שעיצבו ושינו את החשיבה המקובלת בתחומם, ובכך פתחו לנו שערים חדשים. ברקע, נמצאים השופטים והשוטרים, שתפקידם – בתרגום חופשי מאנגלית – "להגן ולשרת", את כולם: את ההולכים בתלם, המתנכלים להם - ואת פורצי הדרך ההכרחיים. לא פחות, אבל גם לא יותר.
אשר לשערי כניסה, אני מעדיפה את אלה המעוררים את אותה התרגשות של כניסה אל עולם הרפתקאות של גילוי וסקרנות. תקראו לי אופטימית חסרת תקנה. מה לעשות, גדלתי בין שעריו של דיסני. מי שעשה זאת, כנראה כבר לא יכול לבחור שער אחר.
