פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת - פרשת ואתחנן


יש מצבים שבהם ראוי לשוב ולהיזכר בדברים שכבר אמרנו, כמו שמוכיח ספר דברים, שהוא כולו ספר הזיכרונות של משה. פרשת ואתחנן מזמנת מצב כזה.

כי הוא לא סתם נזכר. הוא גם שב ומתחנן.

אי אפשר לחשוד בו שהוא היה חלש. הישגי חייו מהדהדים בנו עד היום, וכנראה יהדהדו עוד הרבה אחרי שאנחנו עצמנו כבר לא נהיה כאן. זה גם לא ממש חשוב אם הוא אכן היה קיים או לא, כי עצם קיומו בנארטיב הזיכרון האנושי יוצר את ההשפעה הנחוצה של מה שמיוחס לו. ולפי הנארטיב הזה, הוא היה אחד מגדולי המנהיגים האנושיים, יש שיאמרו הגדול שבהם. איש שעם שלם הלך אחריו במדבר, ששינה את פני ההיסטוריה האנושית כולה בתורתו, שהיה לו קו פתוח וישיר לאלוהים.

והאיש הענק הזה מתחנן. כשאיש כזה אינו מתבייש ואינו מהסס לפנות בתחנונים, ראוי לעצור לרגע ולהתבונן שוב בפעולת התחנונים עצמה.

ר' אלעזר אומר: "העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים". מעשה שבשגרה, שאין בו התחדשות או מודעות פעילה, לוקה בחסר. התחנונים הם הוספת כוונה אקטיבית לבקשה, כוונה בלתי מתפשרת, עיקשת ולוחמת, כילד המתחנן להוריו, כאוהב המתחנן לאהבתו, כעם שאינו רק מבקש שלום כאמירת קבע – אלא רודף אותו.

בתחנונים כאלה אנו דורשים את חובתן של ההתבוננות והעשייה. תראו אותי, אומר המתחנן. לא רק אתם, גם אני כאן. היו קשובים לי, להזדקקות שלי. הבחינו גם בכאב, גם ביופי, גם בעוצמה וגם בתשוקה שלי. אני נוכח על כל מכלוליי, ואני ראוי מספיק כדי שתדעו ותזכרו זאת. השאלה האמיתית היא, אם גם אתם ראויים לתחנוניי. אם כן, נצליח ליצור את העוצמה הנחוצה להזזת הרים.

יש להדגיש את החן שבתחנונים, כלומר לבקש בלי יוהרה ובלי כעס או השפלה, כפי שעשה משה. כל מי שאי פעם ביקש כך, יודע את הערך שהעניקו תחנוניו, גם אם בסופו של דבר בקשתו נעברה והוא נצטווה לא רק שלא לבקש עוד, אלא יתרה מזו: לראות את הארץ המובטחת מרחוק ולהבין שהוא לא יגיע ושאיש אחר ימלא את מקומו.

על הדברים החשובים באמת, נכון להתחנן. להתחנן לשלום, לחוכמה, לאהבה. להתחנן מכל הלב, בלי להסס, לפחד או לראות בזה משהו מביש או חסר כבוד. בלי לוותר על אף רגש.

זו אינה חולשה. זו תשוקה מתפרצת, בלתי ניתנת לעצירה, של כמיהה ואהבה. זה החומר שממנו עשויים אנשים כמו משה רבנו.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד