"עוד שתי לחיצות והיא בחוץ. קדימה, חמודה. שתי לחיצות וזה נגמר!"
אני עומדת לצדה הימני של היולדת, אותה הכרתי פנים אל פנים רק אתמול. אני נמצאת שם לבקשתה. בעלה ושני בניה ממתינים בבית, לקבל את הבשורות שכולנו מתפללים שתהיינה טובות. כף ידי הימנית אוחזת בעקבה, השמאלית בירכה, אני לוחצת את הרגל ומסייעת ככל יכולתי. רועי, בני האמצעי, ניצב בתמונת ראי מולי, לצד רגל שמאל. חדר הלידה כאן פחות קר מזה שבארץ, אבל האביזרים זהים. רופאה גניקולוגית, שתי מיילדות, אחות ורופאת ילדים מסתובבים בחדר, מבצעים במיומנות את דרישות מקצועם. אני עושה מה שאומרים לי באדיקות ובדממה של עכבר כנסייה, לא מתערבת ולא מתווכחת על כלום, משתדלת רק להיות מועילה כדי שאיש לא יחשוב שאני מפריעה ויבקש ממני באנגלית צחה לצאת, בבקשה.
בהינתן האות, אני לוחצת את רגל ימין לכיוון החזה.
רועי לוחץ את רגל שמאל.
עוד שתי לחיצות.
הראש הקטן פורץ אל העולם והבכי הנעלב, המבורך, מעלה חיוכי הקלה על כל הפנים.
"ברוכה הבאה, תינוקת קטנה!" צוהלת הרופאה.
אני תוהה מה התרגום המדויק של "בייבי גירל" לעברית. החיוך שלי מרוח על פני כל החדר. הרגע, ממש מול עיני, נולדה לי נכדה.
פעילות ערה מלווה בקולות התפעלות מקיפים אותנו. הקטנה נעטפת, עוברת מיד ליד, נבדקת. "אפגר תשע" אני שומעת, ומחמיצה פנים בפולנית מצויה: תשע? למה לא עשר? מה כבר לא בסדר?
האחות מבחינה במבט שלי ומחייכת חיוך רחב. "זה כלום, אל תדאגי," היא מרגיעה. "זה רק בגלל שהאצבעות שלה קצת כחולות. היא מושלמת." אני לא יכולה לברר יותר לעומק כי הרופאה כבר מזרזת אותנו לשוב לעמדותינו שננטשו לשנייה קלה: תינוקת נוספת בדרכה להצטרף לאחותה שזה עתה נולדה.
"אפגר עשר," מכריזה האחות האוחזת במי שתיקרא במשך כמה שעות "תינוקת שתיים", ואני נושמת לרווחה.
"בואי, קטנה," אומרת אחת המיילדות לתינוקת הראשונה. "הנה אבא," והיא מניחה אותה בידיו של רועי.
"וגם את," המיילדת השנייה אוחזת בתינוקת השנייה. "אבא מחכה לך." והיא מניחה אותה בידיו של ארז, שעד עכשיו ישב חיוור למדי על כסא בצד. הקונספט של דם לא עושה לו טוב, אבל עכשיו פניו מתבהרות למראה הבנות.
זה עתה הפכתי לסבתא של שתי נכדות נוספות, דניאל ודפנה. התאומות היפהפיות של רועי וארז.
בני ובן זוגו.
מאז, עברו כשנתיים וחצי. דניאל ודפנה הצטרפו ללירי וגאיה, הבנות של בתי רותם, שהספיקה כבר ללדת גם את איתמר. חמישייה מנצחת. אין ספק שחווית הסבתאות היא אחת החוויות המהנות ביותר של חיי, אבל אחת החוויות החזקות ביותר בכל סיפור הסבתאות הזה הוא לא הנכדים שלי, אלא הילדים. לראות את הילדים שלי הופכים להורים.
ומבחינה זאת, אין שום בדל הבדל בין בתי ובן זוגה לבין בני ובן זוגו.
מדי פעם, אני מוצאת את עצמי מתבוננת בהם מלאת התפעלות. אני מבחינה בתנועה העדינה של הליטוף. שמה לב למשחק הסוער באמבטיה. מצטרפת לצחוק המתגלגל הבוקע בין ידיהם הבטוחות שהקטנות עטופות בהן במגבת. נכנעת לסיפור או שיר שהקטנות דורשות ממני "כי ככה אבא/אמא מספרים לנו". אני רואה את הערכים המסתתרים מאחורי החינוך שהם מעניקים, את הדאגה האינסטינקטיבית, החלטות היום-יום הקטנות ומעוררות ההערכה. איזה צעצועים כדאי לקנות. לוודא שהאוכל בריא, שהבגדים נקיים. שיש כל מה שצריך בתיק שאתו הולכים לגן.
מאיפה הילדים שלי יודעים לעשות את כל זה? הייתי שמחה להתהדר בכך שפשוט הראינו להם מודל חיקוי טוב, ואפילו מוכנה להסכים שכנראה יש בזה משהו, אבל יש לי תחושה שזה הרבה מעבר לזה. זה משהו פנימי בתוכם, משהו מאד נכון ומבוסס שפורץ החוצה מול הפנים הקטנות והכל כך מתוקות האלה שתולות בהם מבט מלא אמון. האם תמיד הכל בא להם בקלות? מה פתאום, לגמרי לא. לגדל ולחנך ילדים זו עבודה קשה. האם אני תמיד מסכימה עם ההחלטות או הדברים שהם עושים? ממש לא, גם אמא שלי לא תמיד הסכימה אתי. אבל כשאני מתבוננת על כל המכלול הזה, בדבר אחד אין לי ספק: מהרגע שהילדים שלהם נולדו, הם הפכו להיות הורים. בכל רמ"ח ושס"ה. את זה, לאף אחד אין זכות לקחת מהם. זה לגמרי שלהם.
אינסוף מילים נאמרו השבוע בנושא איסור האימוץ לקהילה הלהט"בית. ארז התראיין בידיעות אחרונות ואף הצטלם עם הבנות, דניאל ודפנה (תודה לכל המזהים/מברכים/מתקשרים, מסכימה עם כולכם שהבנות מקסימות, אלא מה J ), כל מהדורת חדשות התייחסה לתגובות שונות וההפגנה אמש סוקרה היטב. הכל כבר נאמר ואני ממש לא צריכה להוסיף. דבר אחד ודאי: עם או בלי האישור של מוסדות הטיפשות למיניהם, הם יודעים להיות הורים. ואצל הורים כאלה, גדלים ילדים אהובים ושמחים. על אפם ועל חמתם של כל הממסדים כולם.
