פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: מקום רחוק, מלא פרחי בר


בכל פעם שניסיתי להסביר למישהו לאן בדיוק אני נוסעת, הייתי צריכה ליטול את הגלובוס, לשים אצבע על עיגול המתכת הקטן המחזיק את חלקו הצפוני ולומר: אתם רואים את פיסת האדמה הקטנה הזו, המתחילה ממש מתחת לעיגול וכנראה ממשיכה מתחתיו לכיוון הקוטב הצפוני? צפונית יותר אפילו מסיביר? זה סבאלברד, ארכיפלג נורבגי בקו רוחב שמונים, פחות מאלף ק"מ מהקוטב הצפוני עצמו. אני נוסעת לשם."

למרות שהתשובה לשאלה הרווחת הבאה "מה יש לך לחפש שם?!" היא העובדה שזה אחד המקומות המעטים בעולם שבהם עדיין ניתן לראות דובי קוטב, זה בדרך כלל לא שכנע את השומעים. ייאמר לזכות רוב חבריי שהם לא ממש נבהלו. כנראה התרגלו כבר ליעדים ההזויים שלנו. אז עכשיו יהיה עוד אחד.

והתחושה היא באמת של נסיעה לקצה העולם. ללא שום תקשורת, באוקיינוס שבחלקו צריך לנווט באמצעות מדידות עומק סונאריות אד-הוק, בילינו שבועיים ברחבי הארכיפלג על גבי שוברת קרח שעמדה במשימותיה בגבורה ושברי הקרח שלה יכלו למלא את כל כוסות הוויסקי שבעולם.

ממש לפני שעתיים וקצת שבנו מהקור של הקיץ הצפוני המואר אל הכבשן הקיצי של ארצנו המהבילה והמשופעת בזריחות ושקיעות בכל עונה. אלמלא ידעתי היטב כיצד זה יתכן, לא הייתי מאמינה שמדובר באותו הכדור.

אז מה היה לנו?

- עשרים וארבע שעות של אור מלא, שאפשרו לנו לצאת לסיורים רגליים וסיורים בזודיאקים גם בשעות מוזרות, כמו עשר בלילה.

- דובי קוטב, כולל דוב שעשה מולנו הצגת תכלית מלאה ודילג מגוש קרח אחד לשני בחינניות של רקדנית בלט, וכולל אמא-דובה וגור שינק בשמחה מול עינינו המשתאות, באמת משתאות.

- ניבתנים שגרמו לי לזמזם את השיר של החיפושיות: I am the Walrus goo-goo-g’joob

- שועלים ארקטיים, מאות אלפי ציפורים ממינים שונים ואיילי צפון ששברו לי לגמרי את התדמית. הם נראים כמו עז גדולה, או מקסימום עגל עם קרניים. לא מבינה מה סנטה מצא בהם

- שלל עצום של פרחי בר יפיפיים, כולל פרגים צהובים ונוריות כתומות שהכריזו על נוכחותם מרחוק

ואז, אחרי עשרה ימי שיטוט במרחבים העצומים של איים מחודדי-פסגות, המתרוממות מתוך טונדרות קפואות וירוקות, באמצע הנוף הפראי הזה הגענו לעיירה היושבת בקו רוחב 78 – ברנסבורג. זו אחת מעיירות הכורים הצפוניות ביותר הקיימות, והצפונית ביותר בארכיפלג. יש בה רק 450 תושבים, כולל 70 ילדים, החיים בעיקר מכריית פחם. סבלברד אמנם שייכת לנורבגיה, אבל היא מתנהלת על פי אמנה בינלאומית מיוחדת המאפשרת לכל אדם הרוצה בכך להתיישב בה ולשמור על אזרחותו, כל עוד ישמור על חוקי המקום הנורבגיים. כך קרה שהעיירה הזו שייכת לרוסיה, כל תושביה הם אזרחי רוסיה, דוברים רוסית, וחיים על פי התרבות הרוסית הניכרת בכל פינה. הבתים בנויים כולם בסגנון בתי הרכבת הסובייטיים המוכרים – כולל בתי מגורים; בית חולים; בניין המנהלה של המכרה; בית מלון ובו גם סניף דואר; מרכז למלאכות יד; וכולל מבשלת הבירה של העיירה, הנקרא – איך לא – "הדב האדום". כולם בתי רכבת ארוכים, אחידים ומשמימים.

חוץ משלושה.

האחד הוא מבנה עליז, המתגאה ביצירת אמנות המצוירת לכל רוחבו וגובהו, המתארת את המקורות ההיסטוריים של העיירה ואת השותפות האמיצה בין רוסיה ונורבגיה, כולל הדגלים והסמלים של כל מדינה. הכתובת "סקול" המתנוססת בגאון על ראש המבנה לא מותירה מקום לספק לגבי מהותו.

השני הוא וילה יפהפייה הניצבת ממש במרכז. "זה הבית של ראש העיירה?" שאלתי, והמדריך התבונן בי בהפתעה: "לא. זה המוזיאון המרכזי," ענה.

השלישי הוא מבנה מודרני, עטור-זכוכית וצבעוני. המדריך מסביר שמדובר בבית התרבות של העיירה. "אנחנו דואגים לתושבים שלנו, הם עובדים קשה במכרה ומגיע להם שיהיה להם מרכז ליהנות בו אחרי העבודה." המבנה כולל ספרייה, מוזיאון נוסף (!), מרכז ספורט מאובזר היטב (עם בריכת שחייה מחוממת!) – ואולם מופעים מפואר, שלא היה מבייש שום היכל תרבות מוכר לנו. באולם הזה, הופיעה בפנינו קבוצה מנשות העיירה. לבושות בתלבושות שהן עצמן הכינו – שמלות וחולצות רקומות מהסוג שסבתי היתה מכינה לי כשהייתי ילדה – הן בצעו ממיטב שירי וריקודי אמא רוסיה. הנשים האלה, שבמשך היום עובדות במכרה או במרכז מלאכות היד והמוזיאונים, הקימו למעשה את הגבעתרון המקומי, מקור גאווה ושמחה ללבבות של אנשי העיירה והתיירים המבקרים בה.

פני החברה כפני הערכים שהיא מוצאת לנכון להדגיש. התמהיל המיוחד של העיירה הזו הזכיר לי את התמהיל שינקתי בבית הורי ומהסבתות שלי, של ספרים, מוזיקה ומחול שזורים במעשה רקמה על הלב והנשמה. במקום הזה, שהוא כל כך מנותק ורחוק עד שבמרבית מפות העולם הוא בכלל לא מופיע, בלב טונדרה קפואה ומוקפת שועלים ודובים, רוח מהמפרץ ועבודה יומיומית קשה ואפורה, חיים 450 איש שבחרו להדגיש שני מרכיבים: חינוך ותרבות.

כל אחד יחליט מה הוא חושב שזה אומר עליהם.

אני תוהה מה אומרת עלינו העובדה, שלא חשבנו שזה מובן מאליו.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד