פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע אחרי שבת: מישהו העניק לה ורד


"אל תצפי למי-יודע-מה," חזרו ואמרו לי אנשים ששמעו שאני עומדת לבקר בקופנהגן. "הפסל של בת הים הקטנה היה מאכזב מאד. סתם איזו חתיכת ארד על סלע."

הם כנראה לא באו מצוידים-מראש במשקפיים מהסוג שאני באתי אתם.

קצת אחרי שלמדתי לקרוא, בערך בגיל חמש, אמא שלי הניחה בידיי ספר: "סיפורי הנס כריסטיאן אנדרסן". זו היתה הגרסא המלאה והמדויקת של מיטב מסיפוריו. חלקם קשים, מרים וביקורתיים, ובאותה עת גם מלאי יופי והבנה של כאבי נפש האדם. באותה תקופה גרנו בלוס אנג'לס, ואמי הקפידה לחשוף בפני לכל הקלאסיקות הספרותיות המוכרות לה, בדרישה שאקרא אותן במלואן. כך נהגה כשדרשה שאקרא את הגרסא המלאה של הקוסם מארץ עוץ, גוליבר, רובינסון קרוזו, אליס בארץ הפלאות ואפילו במבי.

הספרים עצמם היו זמינים וזולים מאד. אחת לשבוע, היינו צועדות לחנות שנקראה "חמש-ועשר-אגורות", משהו כמו "הכל בדולר" של היום. היו שם שולחנות ארוכים עמוסי שטויות, הכל בעשר אגורות – ובכלל זה ספרי הילדים. היו שם גרסאות קצרות של הסיפורים האלה, מלוות איורים חביבים ו"מותאמות לנפש הרכה של הילדים". אבל אמא שלי לא האמינה ב"גרסאות מעובדות לילדים". זה הסיפור כפי שהסופר עצמו כתב, נהגה להדגיש ולהניח בידיי את הספר המלא, שכלל בדרך כלל רק דפים עמוסי מילים וחסר איורים, אלא אם כן אלה צוירו כחלק מההוצאה המקורית, כמו במקרה של פו הדב. היא גם היתה בודקת שקראתי, שואלת שאלות על הסיפורים, משוחחת אתי על הדמויות, מנתחת אתי את הסיפורים ומספרת לי על הסופר שכתב אותם עד כדי כך שלפעמים הרגשתי שהם גרים אתנו. כך קרה שהכרתי גם את הסיפורים וגם את אנדרסן עצמו. הרי לכם כמה ספוילרים: לבת הים הקטנה לא קראו אריאל, תפקידה של מכשפת הים – גם לה לא היה שם בגרסא המקורית – הסתכם ביצירת השיקוי שהעניק לבת הים הקטנה רגליים אך נטל את קולה (איזו מטאפורה מדהימה. אתה יכול לרקוד עם המלוכה עצמה, אבל בלי להשתמש בקול הייחודי שלך – אין לכך ערך), ובסוף בת הים הקטנה לא נישאת לנסיך שהיא מאוהבת בו. היא מתה, ויש טוויסט מעניין למוות הזה, אבל תצטרכו לקרוא ולגלות בעצמכם. מוכרת הגפרורים הקטנה? גם היא מתה. הברווזון המכוער עובר שבעת מדורי רשעות לפני שהוא הופך לברבור, עולם המבוגרים מתגלה כנלעג כשהוא מהלל מלך עירום אחד, אצבעונית חייבת לפתח מניפולטיביות נשית כדי לשרוד בעולם בעל מוטיבים שוביניסטיים מובהקים ובסיפור יפהפה על נסיכים שקוללו וחויבו להפוך לאווזים, הנסיכה סובלת סבל נוראי בדרך להצלתם. כל המידע הזה נשמע קצת קשה לעיכול עבור ילדה כה צעירה, אבל האמת היא שהסתדרתי עם זה מצוין. העושר שהסיפורים האלה העניקו לדמיון היה מרהיב והפריטה שלהם על מיתרי כל הרגשות היתה הכנה מצוינת ל"חיים עצמם", שלא לדבר על כך שהסיפורים נשמעו הרבה יותר אמינים ומעניינים מאשר לו הכל היה מסתיים ב"הם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה".

לצד הספר, התגשם מול עיניי הנס כריסטיאן אנדרסן בגילומו הנפלא של דני קיי. גם אם הסיפור המסופר בסרט אינו מדויק, הוא הפך לאחד הסרטים הנפלאים של ילדותי. אני יודעת לשיר את רוב השירים גם היום. הספר שקיבלתי בגיל חמש עדיין נמצא אצלי. די מרופט, האמת. אני שבה ומדפדפת בו מדי פעם, נזכרת בסיפורים שובי הלב של מספר הסיפורים הנפלא הזה, שחי ברובע הזונות של העיר. היום זהו רובע תיירותי עמוס גלריות ובתי קפה המצטיינים בעיקר במחירים מופקעים. לא מפתיע שמהרגע שנחתנו בקופנהגן בערב יום חמישי, אני מזמזמת ללא הפסקה את השירים האלה. אפילו העובדה שהמזוודה שלי סירבה להגיע יחד אתי (לשמחתי, היא הצטרפה

אלי למחרת) לא קלקלה לי את מצב הרוח.

כל זה היה פס הקול והזיכרון הבלתי מעורערים שליוו אותי כשנעמדתי מול אחד הפסלים שעבר הכי הרבה התעללויות בעולם. מה לא עשו לה? ערפו את ראשה פעמיים; גדעו את ידה; כיסו אותה בבורקה ובחיג'אב; הלבישו אותה בחזייה וצבעו את שערה; הדביקו עליה איבר מין זכרי, כמחאה פמיניסטית; ורק לפני חודש, שפכו עליה צבע אדום כמחאה נגד ציד לווייתנים. בכל הפעמים, הפסל, שגודלו כגודל אדם, תוקן ושב למקומו על הסלע שליד הנמל.

לשמחתי, לכל אלה לא היה זכר היום. ריח המלח, אוושת הגלים ובעיקר הקצף החזירו אלי את כל פרטי הסיפור המקורי שאנדרסן כתב. ראיתי לפני את סיפורה של נערה אחת, שנלחמה נגד כל הסיכויים על אהבתה, ונכשלה כישלון צורב.

מבט נוסף גילה לי ורד אדום, בודד, צף למרגלותיה. מישהו כנראה החליט להעניק לה קצת שמחה.

נדמה לי שהמבט בעיניה היה קצת עצוב.

ואולי זו רק אני והזיכרונות שריחפו סביבי.

יש אבנים עם לב אדם, כתב יוסי גמזו.

זו לא האבן (או, במקרה זה, הפסל).

זה הסיפור.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד