אנחנו עושות את זה כבר כמה עשורים: שש חברות שחוגגות זו לזו ימי הולדת עגולים של עשור. החגיגה כוללת לילה באיזה חור – סליחה, צימר – נידח, משחקים מיוחדים שהוכנו מראש, מתנות, ברכות, בגדי ים לשכשוך בג'אקוזי או בריכה (תלוי בחור – סליחה, בצימר) - הרבה אוכל, אלכוהול והמון צחוק ושיח. ומכיוון שכולנו נשים עסוקות, השיח כולל כמה מרכיבים קבועים: עדכון הדדי של שלום בני הזוג והילדים, מה חדש בעיסוקה של כל אחת, עדכון ספרותי/תרבותי. הפעם הצטרף גם עדכון לגבי הנכדים והמצב הבריאותי (נו, הגיל...) ואפילו המילים פנסיה ופרישה השתרבבו בשיח. וכבר שלושה עשורים שנושאי השיחה מגיעים, למרות רצוננו, גם להיבטים פוליטיים. האלכוהול עושה את שלו, השונות והדעתנות של כל אחת מאתנו מרימים ראש, ומתחיל דיון על "המצב". כמדינה, כעם - אנחנו תמיד ב"מצב". נדמה לי שיחסי הכוחות בין "נגד" כל מה שקורה כאן, בפינה הגיאוגרפית הזו של העולם, לבין ה"בעד", לא השתנו כבר 3000 שנה. זה בולט במיוחד כשקוראים את סיפור המרגלים בפרשת "שלח".
12 איש, מכל קצווי הקשת של החברה, יוצאים לבדוק את הדרך והמקום המצפים לנו. הטובה תהיה הארץ? מה יהיה מראיה? האם השכנים יהיו נאים? כדרכן של ארצות, מתברר שלא הכל משמח ומרגש. יש הרים שצריך לטפס עליהם, עמקים רחבים שצריך לעבור ונהרות שוצפים שיש לחצות. אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת האנשים שבדרך. חלקם, מתברר, חזקים מאד. ענקים ממש. חלקם מחזיקים בדעות מנוגדות משלנו, חלקם שוחרי מלחמה. זו הולכת להיות דרך לא פשוטה.
המרגלים חוזרים, ובשורה התחתונה אומרים – חבל על הזמן. צריך לוותר. ההתמודדות תהיה קשה מדי, לא נעמוד בה. עדיף להשאר באזור הנוחות שלנו, ולחזור למצרים.
עשרה מתוך שנים עשר, יוצאים נגד. הרוב המוחלט, סטטיסטיקאים יאמרו שהרוב המובהק. המספרים האלה הם ממש לא לטובת הבטחת המתיקות של ההגשמה.
שניים מתוך ה-12 אינם נבהלים. כן, הם אומרים, הדרך תהיה קשה. יהיו בה עליות, ירידות, הצלחות, קשיים, אפילו אכזבות וכאב מר. אבל אנחנו נתמודד עם מה שיבוא, כי יש לנו זה את זה, כי יש בנו תקווה ואמונה שנצליח. יותר מכל, זה שווה את המאמץ וחשוב יותר מכל קושי. הקשר שלנו אל הארץ אינו עניין של מספרים. הוא עניין של אהבה.
אהבה היא אחת ההפתעות המדהימות שיש לנו. לפעמים היא מוצאת אותנו במקומות שבהם לא ציפינו לה, חודרת אל נימי הדם והנשמה בלי התראה או הסבר. היא מבטיחה שהמבט בין השנים יהיה מובן רק להם, שמחוות היד והרמת הגבה תהיה התובנה הזוגית האינטימית, שגם רגעי השקט לא יהיו חלולים. היא לא ניתנת להסבר, והיא לגמרי נטולת מוסכמות. היא שמה ללעג כמעט כל סייג חברתי שאנחנו שמים על עצמנו, יושבת ומגחכת אל מול ניסיונותינו להכניס אותה לסד של תפיסה או נורמה זו או אחרת. צבע עור, מוצא אתני, דת או מגדר מתמוססים ונעלמים כשמתאהבים. העצמה האמיתית היא היכולת של המאוהבים לעמוד מול סייגים אלה ולאהוב, למרות הכל.
זו אחת התכונות המופלאות של ההפתעה הזו, הנקראת אהבה: היא יודעת ליצור גשרים תומכים מעל התהומות הכי עמוקים, ולאפשר לנו לעבור. זה מה שבסופו של דבר יוביל אותנו אל הארץ המובטחת.
איזה סיפור יפה.
מתי כספי בהופעה
