"וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב..." (במדבר, ח,ד)
"עֲשֵׂה לְךָ, שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף--מִקְשָׁה, תַּעֲשֶׂה אֹתָם.." (במדבר י,ב)
זה כל כך יוצא דופן, שפרשת "בהעלותך" מציינת זאת באופן מפורש: המנורה תיעשה מחתיכה אחת של זהב, החצוצרות מחתיכה אחת של כסף. יש הטוענים שזה המצב האידיאלי, כאשר האור השורה עלינו והקולות שאנו נוהים אחריהם עשויים כולם מקשה אחת, ללא סטיות, ללא גוונים, ללא פגמים.
ומכיוון שהמספר ארבע הוא אחד המספרים החביבים עלינו בתקופה זו של השנה, ארבעה אירועים חברו להם יחדיו השבוע ועוררו בי הרהורים הקשורים למהותה של אותה מקשה.
כנס זוכי פרס וולף – זו השנה הרביעית שהכנס הזה מתקיים, והראשונה שהשתתפתי בו כאורחת. הגעתי עם קבוצה של בני נוער שמשתתפים בתכניות מצוינות שונות של מכון דוידסון. לאחר הכנס, באוטובוס שהחזיר את כולנו לרחובות, התעורר דיון פילוסופי סוער, שנבע מהדברים ששמענו מהזוכים. סינגולריות, אתיקה ומוסר, גבולות היכולת האנושית, תפקידם של המדע והטכנולוגיה, הקשרים תרבותיים ועוד – הם התווכחו, דנו, העלו טיעונים, השיבו על שאלות שהצבתי בפניהם וגם הקשיבו בעניין רב למידע שאתו השתדלתי להוסיף ולאתגר אותם. עד כדי כך, שהנהג הצטרף אלינו לדיון וכשהגענו לרחובות הם ממש לא מיהרו לרדת מהאוטובוס ולהיפרד. חלקם ביקשו שנקיים דיונים כאלה גם במסגרת התכניות שהם משתתפים בהן. מגוון העמדות והדעות שעלו, יצר את המשיכה לדיון. המקשה היחידה המשותפת שהיתה שם היתה התשוקה – לידע, לדיאלוג, להבנה. בהחלט מקשה ראויה.
חג הגאווה –כבר כתבתי עליו כאן בעבר ("על גאווה ודעה קדומה"). החג הזה, הוא המחאה על עלבונו של המגוון. היכולת של חברה להכיל את השונות שבתוכה נמדדת בראש ובראשונה באומץ שלה ליצור שוויון הזדמנויות ואפשרויות בעיני החוק. העובדה שבנה של חברתי ואשתו יכלו להקים משפחה באמצעות תהליכי נישואין ופונדקאות בישראל, בעוד הבן שלי ובן זוגו יכלו לעשות זאת רק בצד השני של הגלובוס, מעידה שאנחנו עדיין זקוקים למחאה הזו על מנת לזכור ש אנחנו עדיין לא שם. "אבל זה נכון גם לגבי נשים, ולגבי גזענות, ויש עוד כאלה שמופלים בכל מיני מקומות," אמרה לי היום אחת הנערות באוטובוס. "את צודקת," עניתי לה. "חג הגאווה עוסק בהיעדר הזכויות של קבוצה מסוימת, ולא בבעיות של כולם." היא חשבה רגע, ואמרה: "את חושבת שביום שבו כולם יהיו שווים בעיני החוק, אפשר יהיה לבטל את חג הגאווה?" "נראה לי שכן," עניתי. היא הביטה בי, ואמרה: "טוב, לדור שלי יש עבודה..." בזכות המשפט הזה שלה ושל חברים נוספים שהיו איתה, אפשר לקרוא ליום הזה יום חג.
חג הספר – גם עליו כבר כתבתי כאן בעבר (למתעניינים, חפשו "חג ספרים שמח"). סוד גלוי הוא שאני חובבת התפיסה לפיה אנחנו שייכים למין שהוא, יותר מכל, מין של מספרי סיפורים. בכל מקום בעולם, מאז התפתח ההומו ספיאנס, מפעוטות ועד מבוגרים, אנחנו בראש ובראשונה נוהים אחר סיפור. ההמצאות הטכנולוגיות המצטיינות מכולם, בעיני, הן אלה שאפשרו את הפצתם של הסיפורים שלנו לכל דיכפין. הראשונה שבהן היתה הדפוס, ומגוון הסיפורים האנושיים – בין אם מדובר בעובדות, בדיונות, שיטות, תערובת של כל אלה או כל סיפור אחר – המגוון הזה בא לידי ביטוי באינספור הספרים שהתפרסמו ומוסיפים להתפרסם בכל שנה. חג הספר הוא חג למגוון הידע האנושי, שהמקשה האחת העומדת בבסיסו היא אהבת הסיפור.
זהב מחוץ לפנס –יצאנו ליום סיור בדרום, להכיר את תפיסת החינוך המדעי בירוחם ובמצפה רמון. פגשנו מגוון של דעות, פעילויות, קהילות. כל אחד עם הדגש שמעניין אותו, כל אחת עם הרעיון היצירתי שהיא מובילה. האור שזהר בעיניים שלהם וההצלחה שהם מובילים עוררו בנו ענווה. המגוון הזה צמח מתוך מקשה אחת מאירה: הובלה של הגשמה עצמית וקהילתית באמצעות החינוך לאהבת המדע. רחוק מהמון מתהולל, במקומות שבהם יש הרבה פחות אפשרויות מאשר במרכז הארץ, גילינו זהב. קוראים לו אנשים.
ארבעה הרהורים, מסקנה אחת:
כדי להיות עשויים זהב וכסף טהורים, דרוש מגוון.
שבת שלום!
