זה אחד מסיפורי האהבה היפים ביותר שיש. וכמו בכל סיפור ראוי לשמו, יש בו תפאורה וסמלים והמון מקום לדמיון.
כבר בפסוק השני, אנחנו מבינים שמשהו נורא עומד להתרחש, כי אם קוראים לך מחלון או כיליון, כנראה שגורלך נחרץ, במיוחד אם ירדת מהארץ ונישאת לגויה. תוך שלושה פסוקים, הם מתים. גם שמה של אחת הכלות של נעמי, ערפה, מעיד שהיא כנראה עומדת להפנות לנו עורף וללכת. נשארות רק נעמי ורות, שחוזרות ממואב לארץ המובטחת.
והימים ימי קציר שעורים. לא חיטה, שהיא דגן העשירים, אלא שעורה – שווה לכל נפש, לחם אביונים. הכי בסיסי, הכי לא יקר ולא יוקרתי. אפשר בקלות לדמיין את הרקע. שדה מלא קוצרים וקוצרות, שמש קופחת, זבובים מעופפים סביב, כבשים ועזים פועות. לא ריח שושנים וטעם יין אלא רגבי אדמה וקוצים, ריח צמר וזיעה ניגרת. הכי יומיומי, הכי לא רומנטי.
ובדיוק שם, הוא רואה אותה. בין כל האנשים שמסתובבים ועובדים שם, הוא שואל רק עליה. למי הנערה הזאת, ומיד הוא מסביר לה שהוא מתכוון להגן עליה. אפשר לתאר לעצמנו את המבטים החולפים ביניהם בשדה, את ההתרגשות הפועמת בסתר לבו של כל אחד מהם כשהם מבחינים זה בזה. הוא מברר עליה פרטים במסווה של אמתלות שווא, היא שומעת מי הוא מנעמי. אפשר להמשיך ולדמיין את נעמי מנחה את רות לקראת ערב. תתרחצי, תתבשמי ותתלבשי יפה, היא אומרת לה, כאילו היא הולכת לנשף בארמון ולא לערימת קש בגורן. ארמון או שדה, אין ספק שלבה של רות הולם כשהיא מתגנבת בשקט ונשכבת למרגלותיו של בועז הישן. גם ליבנו הולם ומתרגש לקראת מה שעומד להתרחש.
ויהי בחצי הלילה. כבר לא היום, עוד לא מחר. מי שישן, חוצה בלי משים ובלי תכנון את המעבר בין הזמנים. מי שער, יכול לקחת חלק בתכנון המעבר הזה, ליטול מהיום את מה שנחוץ לקחת ולעצב את המחר החדש עם התוספת הנחשקת.
ויהי בחצי הלילה, בועז מתעורר ומוצא למרגלותיו את הנערה שזהרה מולו בשדה, ממתינה לו. כל הצנועים והחסודים שבעולם יכולים להמשיך ולדבוק במה שכתוב במפורש במגילה, המספרת שהם שוחחו עד שהוא הסכים לגאול אותה ולשאתה לאישה. אבל אם זה אכן כל מה שהיה שם, זה יהיה בזבוז נורא של יופי, כפי שרק מי שהתאהב כך פעם, יודע.
הם מתגברים על כל המכשולים שבדרך, אך המגילה אינה מסתיימת בנישואיהם. היא מסתיימת בתיאור המשך השושלת שהם חלק מרכזי שלה: "וישי הוליד את דוד".
אלה שיודעים לחבר בין אומץ ואהבה, יזכו במלוכה.
אין סיפור יפה מזה.
חג שבועות שמח!
