מתי מטאפורה הופכת לקלישאה? האם זה כשאנחנו הופכים בה שוב ושוב, עד שהיא נהיית לנו לזרא? משתמשים בה באופן כה חוזר, בהקשרים כה רבים, עד כי מחירה זול וזמין מדי, וכל שנותר לנו הוא לפטור אותה כלאחר יד, כאילו לא היו בה פעם מחשבה, תהיה, הנאה ויופי? ואם לא נשתמש בה זמן רב, האם היא תשוב ותקבל את חינה המקורי כאשר נשוב אליה ברבות הימים? בכל פעם שאנחנו מתחילים לקרוא שוב בספר במדבר, אני נזכרת במטאפורות רבות הקשורות בתופעה הזו, הנקראת מדבר. למשל, זו המעלה על נס את מי שהלך אחרי האחר "במדבר, בארץ לא זרועה". או זו המתארת את מי שלא ממש עמד בתור לחוש הומור כמי שהוא "יבש כמו מדבר". הקלישאה האהובה עלי במיוחד היא מתוך "הנסיך הקטן": "סוד יופיו של המדבר, העיר הנסיך הקטן, שהוא צופן אי-שם בחובו מקור מים חיים." השיטוט במדבר אינו קל. דרושה הכנה. יש לצאת מצוידים. להבין שלמרות שחיפוש הצל, המים והצבע הירוק המעיד על חיים נדמה לעיתים כבלתי אפשרי - במיוחד בעיצומם של החום, היובש, השמש הקופחת והגילוי שלצבע חום יש גוונים רבים כל כך, שלא תמיד ידענו על קיומם - החיפוש הזה הכרחי, קיומי. מי שטייל במדבר ולבו פתוח יודע, שהמדבר הוא ארץ רחבת ידיים, הצופנת בחובה רזים מרהיבים ונוראי הוד כאחד. הזריחה היפה ביותר שראיתי – וראיתי זריחות רבות וטובות במקומות שונים בעולם - הייתה הזריחה מפסגת הר משה בדרום סיני. יותר ממאתיים בני נוער חצופים, קולניים ושובבים, יצאנו בארבע לפנות בוקר ממרגלות ההר והעפלנו לפסגתו. ככל שעלינו, הפכו קריאותינו שקטות יותר, עינינו הלכו ונפקחו ולבבינו הלמו. זה לא קרה בגלל המאמץ הפיזי של הטיפוס. זה קרה בגלל אור בראשית שהלך ונברא מול עינינו המשתאות. פסגות מוקפות הילה הלכו ומילאו את המרחבים. הרגשנו שאנחנו עוד רגע מושיטים יד ונוגעים בשערי שמים. השירים שלנו נשמעו לפתע כמו תפילה. יראת כבוד מילאה אותנו. העלייה להר משה לא הייתה פיזית בלבד, ולא הסתכמה בתנועת שרירים מאומצת. לא יכולתי לתאר לעצמי שקיים מקום מתאים יותר להעניק תורה משמיים לבני ישראל, מאשר פסגת הר משה במדבר סיני. מהפסגה, המדבר נראה טמיר ומלא הבטחה. יכולתי לדמיין את בני ישראל מסתדרים שבטים-שבטים במרחבים האלה, שבט-שבט סביב דגלו, אוהל המועד במרכז והכול מאורגן בסדר מופתי, סדר שיופר רק על ידי הטרוניות והטענות המתבכיינות של דור המדבר. השקט המדברי, הארגון הקפדני והמדויק המופיעים בפרשת השבוע שלנו, פרשת "במדבר", מכסים על סערה ומתח קשים שילוו את הדור הזה במשך לא פחות מ-40 שנה. מעשית, אין שום צורך ב-40 שנה כדי להגיע מהנילוס ועד הירדן. בקושי צריך 40 יום, כולל מנוחה בדרך. והנה לא שנה, לא שנתיים ואפילו לא עשור, אלא 40 שנה רצופות ינדדו בני ישראל במדבר עד שכאבו, ייסוריו, חטאיו וטעויותיו של הדור שיצא ממצרים יפנו דרך לדור חדש, בן חורין גם אם לא נטול קשיים, שיזכה לעלות ולהיכנס לארץ המובטחת מאז, אנחנו עם שכל המן עולה. אנחנו עולים לתורה, עולים לרגל, עולים על הקרקע, עולים לארץ ישראל. כל העליות האלה הן מהות של תהליך, כי אל ארץ מובטחת לא מהגרים, אלא עולים. ובתהליך של עלייה, כפי שיודע כל מי שעלה וטיפס על הר משה, מזיעים. אוהו, כמה מזיעים. בכל תחומי חיינו, זו מהותו של שינוי משמעותי. מצד אחד, יוצרים סדר וארגון חדשים. מנסים להקפיד על התנהלות ברורה, שלטון מובנה וראוי, כבוד של אנשים השולטים בגורלם. מצד שני, נוהגים לעתים כעדר מבוהל. מתלבטים, מתלוננים. מטילים ספק בעצמנו ובדקויות דרכנו. מנסים לשנות, לבדוק, לברוא מחדש. נודדים במדבר, מחפשים את הכניסות המובטחות, מתקדמים שלושה צעדים ונסוגים שניים. וצריך קצת לשיר, קצת לשתוק, קצת להרהר, קצת לערער, קצת להישבר בדרך, קצת לבכות, קצת לאזור שוב כוח, קצת להתפעל וכל הזמן להמשיך – עד שמגיעים. שם, אל מול מרחבי עולם, פורסים ידיים ומחבקים את היקום: הגענו. בכל מדבר, יש מקור מים חיים. צריך רק להתעקש למצוא אותם. וכשמוצאים אותם, הקלישאה הופכת להיות מציאות נפלאה: מים חיים במדבר הם סוד היופי כולו.
