.
"הילכו שנים יחדיו, בלתי אם נועדו?" שואל הנביא עמוס. את השאלה הזו אפשר לשאול גם על המנהג לחבר ולקרוא בשבוע אחד שתי פרשות, לצורך התאמת מחזור הקריאה ללוח השנה. ששה זוגות של פרשות נבחרו לשם כך, ואחד מהם הוא צמד הפרשות "בהר" ו"בחוקותיי", אותן נקרא השבוע. כמו בכל זיווג, הסברים שונים עומדים בבסיסו. אני מבקשת להציע הסבר נוסף.
"בהר" ו"בחוקותיי" יוצרות חיבור בין הפכים.
"בשנה השביעית, שנת שבתון יהיה לארץ", קובעת פרשת בהר. האדם והקרקע ייפרדו. זה לא רעיון שהוא הלכה-למעשה בין אדם ורגבים בלבד, זו גם מטאפורה מרתקת. תארו לעצמכם מה היה קורה אילו, פעם בשבע שנים, כל אחד מאתנו היה נדרש לשמוט ולשחרר לפחות דבר משמעותי אחד בו הוא שולט ביד רמה. רעיון נפלא, השמיטה. תחשבו עליו רגע. למשך זמן קצר, אנחנו נדרשים לשחרר. לאבד שליטה. לתת לכוחות אחרים ליטול את המושכות, לעשות את עבודתם ולהוביל, בלי להתערב כלל. חדי הלב יבינו שההקבלה למשפט "בלי לפחד כלל", אינה מקרית.
יתרה מזאת: אנחנו נדרשים לעשות זאת ביחס של אחד לשבע, באופן מחזורי, כמו לומר – משהו משמעותי באמת, לא מספיקה לו התייחסות חד פעמית. הוא צריך להיות חלק ממחזור החיים, הייחוד המעגלי שבתוך השגרה הלינארית. לא צריך להיות פילוסוף כדי להתרגש מהרעיון הזה.
וכמו להזכיר שלצד כל יין יש גם יאנג, הרעיון המהפכני הזה של שמיטה שבפרשת "בהר" מחובר לפרשת "בחוקותיי", המבטיחה שכר ראוי לכל מי שיחיה לפי חוקי הקופסא. אני מודה שהקופסא הזו מעוררת בי כמיהה דווקא לדרכי היציאה ממנה, למרות העונשים המובטחים בה למי שפורץ גבולות. אולי מכיוון שבלי לפרוץ גבולות אין אבדן שליטה, אבל גם אין גילוי, אין הפתעות – ואין התפתחות וצמיחה.
וכדי לשמור על הפרופורציות בזה וגם בזה, נקודת חיבור מוצלחת בין חירות לבין חוקים זקוקה לענווה, מהסוג הנמצא בסיפור החסידי הבא:
שני אנשים רבו ביניהם על חלקת אדמה אחת. זה אומר שלי היא, וזה אומר שלי היא. הגיעה המריבה ביניהם לטונים צורמים במיוחד, הקיפה את משפחותיהם ושכניהם ועוררה פולמוס קשה. רגע לפני הטלת חרמות, החליטו ללכת לבורר. הקשיב הבורר היטב לטיעוניו של הראשון, האזין לעומק לטיעוניו של השני, רשם לפניו את דברי האחד, רשם לפניו את דברי השני. ואז, דרש הבורר משניהם כי יהסו. עוד הם עומדים לפניו שקטים, השתטח הבורר על הארץ, הטה אוזנו לרגביה והאזין. אחרי כמה דקות קם ממקומו, היטיב את בגדיו והסביר: החלטתי לשאול את האדמה עצמה למי משניכם היא שייכת.
פערו שני היריבים עיניהם ושאלו: ומה אמרה האדמה?
חייך הבורר וענה: האדמה השיבה, ששניכם שייכים לה.
"הארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ" אומר אלוהים ומזכיר לנו שתחושת בעלות וצורך בניכוס הם נושאים מתחום היוהרה וההתנשאות, שלא רק הזהירות יפה להם, אלא בראש ובראשונה - הענווה. זו נובעת, בין השאר, מההבנה שלא רק שמותר לנו עצמנו לקחת לפעמים פסק זמן מכל הדברים המאד-מאד-חשובים-וחיוניים שאנחנו עוסקים בהם, אלא גם שאותם דברים מאד-מאד-חשובים-וחיוניים ממשיכים וימשיכו להתקיים (ולעיתים אפילו, ראו זה פלא, לשגשג) - גם בלעדינו. שנת שמיטה היא סוג של התרסה נגד כל אנשי ה"שופוני, כי חשוב אני". מי שחושב שהוא יכול "לקנות ארץ לצמיתות" - שייצא בבקשה לשנת שמיטה. אולי זה יעזור לו לראות את עצמו בפרופורציות הנכונות.
הרי לפניכם תמצית העניין כולו: צריך קופסא על מנת שניתן יהיה לצאת ממנה, חייבים גבולות על מנת שנתן יהיה לפרוץ אותם, צריך שש שנים של עבודה שגרתית, קשה ואפרורית על מנת שניתן יהיה ליהנות מהחירות של השנה השביעית. רק שבעה ימים חגים בשנה, ועמל ורעב כל היתר, כתבה לאה גולדברג. מי שעדיין חושב שהמשוררים החילוניים הגדולים של הציונות לא ידעו דבר או שניים על המקורות, שיקום. שם, בחיץ הזה שצריך לפרוץ ולהזיז כדי לצאת מהמתחם הסגור אל המרחב – שם נמצאת היצירתיות. שם היא צומחת, מתפרצת, מתרברבת במלוא יופייה.
ושם, במעבר הזה שבין העולמות, גם אנחנו זוהרים במלוא יופיינו.
שבת שלום!
