כאבי פנטום

יום זיכרון.

כאילו בשאר הימים, הזיכרון חסר.

כמו לא היו השמים עצמם מלאים במבט,

או לא היה החדר מואר באושר ההוא, הקצרצר.

וגדם הקיום, שהיה בקושי חצי שאיפה בנשימת הזמן,

ממשיך לתופף בכאבי פנטום על קירותיי.

יום זיכרון.

כאילו לא הייתה בנו החמצת האין,

רק שמחת ההיות.