עיצומו של פסח, וענברי הזכירה לי שכבר שבת וששכחתי לכתוב את ה"רגע" שלי. איכשהו איבדתי את תחושת המעקב אחרי הימים. אבל מסורת של 16 שנה היא מסורת לכל דבר ועניין, ואם אין "רגע לפני שבת", יהיה "רגע בתוך השבת" – והחג. ומכיוון שהחג הזה הוא אחד השילובים האולטימטיביים בין סיפור לבין מסורת, אשוב אל אחד מסיפורי הנארטיב האישי שלי. חלקכם כבר שמע את התחלתו, אבל את הסיפא העדכני טרם סיפרתי.
כשהייתי בת ארבע, ילדה קטנה הגדלה בעיר הסרטים לוס אנג'לס, הורי לקחו אותי לראות סרט חדש שיצא לאקרנים: "מרי פופינס". צפיתי – והתמכרתי. מאותו היום ועד שחזרנו ארצה - חמש שנים מאוחר יותר - הכרחתי את הורי לקחת אותי לראות את הסרט שוב ושוב, לפחות אחת לחודשיים. גם כרגע, אני יכולה בקלות לשיר את רוב שירי הסרט. עד גיל שבע בערך היו לי כוונות רציניות להתחתן עם דיק ואן דייק, וכשראיתי אותה ב"צלילי המוזיקה", לא היה לי ספק שמרי פופינס פשוט עברה לסיפור הבא והיא ממשיכה לשיר לי, ורק לי. בהוליווד כמו בהוליווד, יום אחד מכונית עצרה לידנו ברמזור ואני – אז בת שש בערך – כמעט התעלפתי: מרי פופינס ישבה שם, חייכה אלי והשיבה בנפנוף עליז לקפיצות ולנפנופים המתלהבים שלי. מרוב התרגשות לא ישנתי אחר כך שבוע. שבוע? חודש. למעשה, עד היום אני זוכרת היטב את ההתרגשות שלי.
שנים שאני מספרת את הסיפור הזה. בכל פעם יש לי סיבה אחרת לשוב אליו, והוא מסוג הסיפורים שכל מי שמכיר אותי יותר מיומיים כבר משלים בעצמו כשאני מתחילה אתו. אפילו לירי כבר שמעה אותו יותר מפעם אחת. ככה זה כששייכים לעם שמומחה בלהגיד שוב ושוב את הסיפורים שלו, כפי שמוכיחים ימים אלה ממש.
סבתא שלי נהגה לומר שילדה שזוכרת גדלה להיות אשה שלא שוכחת. הזיכרון היפה הזה, של סיפור האהבה ביני לבין המטפלת שמגיעה מהעננים בעזרת מטריה שהידית שלה היא תוכי מדבר ושיש לה תיק שאפשר למצוא בתוכו כל מה שרוצים, גרם לי להתעלם מכל הביקורות הצוננות, להכין לעצמי קערת פופקורן ולהתיישב לצפות ב"להציל את מר בנקס". הסרט מספר על החיזור העקשני של וולט דיסני אחר הסכמתה של פ.ל. טראברס, שכתבה את ספרי "מרי פופינס", להפוך את ספריה לסרט, ובסיפור ילדותה. יש בו, כנראה, הרבה יותר דמיון מאשר מציאות. אמה תומפסון וטום הנקס לא הצליחו לשכנע יותר מדי צופים, שטענו ש - "זה לא היה בדיוק ככה".
אבל אותי, זה בכלל לא עניין.
לנגד עיני נוצרו מחדש פינגווינים מזמרים המגישים תה-של-אחר-הצהריים, ורציתי לרקוד איתם שוב. כשטראברס העיפה עפיפון, סמל לחלומות ולהשראה מרוממת-נפש, התחשק לי לצאת ולהעיף את העפיפון הזה בעצמי. וכשהוא הבטיח לה שהוא לעולם לא יעזוב, רק ייעלם לעיתים, רציתי לצעוק לה: אל תאמיני לו. מי שמבטיח הבטחה כזו, סופו לחלוף עם הרוח ולהשאיר אותך עם לב שבור, שלא לומר מרוסק.
ואני, שממש לא נמנית על אלה שבוכים בקלות – אני יכולה להצביע על שתי הפעמים הבודדות בחיי שבהן זלגו דמעות משמעותיות על לחיי, ואף אחת מהן לא היתה בגלל סרט – הרגשתי איך העיניים הולכות ומתמלאות.
גדולים ממני כבר טענו שסיפור מצוין הוא לא רצף המילים שסופר או תסריטאי כותבים, אלא זה שנוצר בממשק שבין המילים של הסופר לעולמו של הקורא. הממשק הזה יכול להפוך לנקודות ההנעה שלנו. פופינס העניקה לי חמש נקודות כאלה:
- לפעמים, מה שהכי חשוב זה לעצור ולהאכיל את הציפורים שבכיכר
- צחוק הוא בריא ומקל על הנשמה
- ללכלך את הידיים יכול להביא המון מזל
- לא לשכוח לבלוע כל תרופה מרה עם כפית אחת סוכר
- והכי חשוב: לא באמת צריך הרבה כדי ליצור לעצמנו כנפיים ולהגיע לרקיע.
שבת שלום והמשך חג שמח!
