פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: אש התמיד של המוזה


וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים

אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ--לֹא תִכְבֶּה". (ויקרא, ו, ה-ו)

ברגע שהודלקה האש במזבח, הרי היא אש תמיד. ומהי אש התמיד? זוהי אותה השראה ייחודית שיוקדת כלהבה, והיא כה עצומה עד שהיא ממש מכריחה אותנו להתפעל, לכרוע לרגליה וללכת אחריה, סומים וחרשים – ומאושרים.

זו אש המוזה.

תמיד אהבתי את סיפורי המיתולוגיה היוונית. מצאתי בהם דמיון, השראה ושאר-רוח שהורכב מהיגיון מרתק ורגשות אנושיים ברורים. כזה הוא סיפורן של המוזות - אלות האומנויות והמדעים היווניות.

המוזות היו נכדותיהם של הארץ והשמים (גאיה ואורנוס) ובנותיהם של אלת הזיכרון מנמוזין ומלך האלים זאוס. הן היו מומחיות בחידות, ברפואה ובנבואה, העניקו השראה לכל היוצרים, המשוררים ומספרי הסיפורים. המוזות היו אהובות על אלת החוכמה, אתנה, שהעניקה להן את פגסוס, הסוס המכונף כדי שיוכלו להגיע לכל פינה בעולמנו. בהתחשב בכל אלה, לא קשה להבין מדוע המילים המודרניות מוזיקה, מוזיאון ומוזאיקה נגזרו משמן.

הבכירה והנכבדה ביותר מכל התשע היא קליופה, “קול נעים”. קליאו היא “המכריזה”, שסמליה הם מגילת קלף ולוחות כתיבה. ארטו, “נעימה”, היא המוזה של השירה הלירית, במיוחד שירת אהבה ושירה ארוטית. היא גם המוזה של החקיינות, ללא ספק צירוף מעניין. בעוד סמלה הוא הנבל, החליל ניתן כסמל ליוטרפה, “עונג”, המוזה של ההנאה. מלפומנה, “מקהלה”, היא מוזת הטרגדיה, ופוליהימניה, “רוב-שירים”, היא המוזה של המזמורים ורהיטות הדיבור. שמה של טרפסיכורה, “הנאת הריקוד”, מעיד על התחום שהיא מעניקה לו השראה, ותאליה, היא המוזה של הקומדיה. אחרונה חביבה היא אורניה, “שמימית”, המוזה של האסטרונומיה והמדעים.

עפ"י האגדה, סוקרטס טען כי החגבים היו פעם אנשים. כשנולדו המוזות, ונולד עמן גם השיר, הם הרגישו שמחה כה גדולה, שהחלו לשיר ולא יכלו להפסיק. הם שרו ימים ולילות בלי לאכול ולשתות, עד שמתו. המוזות הפכו אותם לחגבים, ובכך אפשרו להם להמשיך לשיר מיום לידתם ועד יום מותם. כשמתים החגבים, הם מספרים למוזות אלו בני אדם נאמנים למוזות.

לכל אחד מאתנו יש מוזה משמעותית משלו, לעיתים יותר מאחת. מה שמשאיר אותה יוקדת זו אהבה, אליה ישוב כל אחד מאתנו מכל מסע שנצא אליו, בין שיידרשו לנו ימים ובין שיידרשו לנו שנים. אבל אש התמיד אינה יכולה להתקיים בכוחות עצמה בלבד, ויש לשוב ולוודא שהיא לא נכבית. אומרים חז"ל, "אפילו בשבת, אפילו בטומאה". גם במצב של מנוחה או חופש (שבת), גם במצב של נתק, צער או כאב נורא (טומאה), גם אז עלינו להמשיך ולכבד אותה בכל בוקר, להיזכר בה, לשנן ולהתחמם לאורה, כי אדם שאין בו אש תמיד שרוקדת בקרבו, מה שנשאר לו הוא רק טעם מר של אפר הזיכרון, של מה שהיה פעם להבה גדולה.

ואולי זו החירות האמיתית: הזכות לחגוג, בלי כבלים ובמלוא רמ"חנו ושס"הנו, את יפי אש התמיד של המוזה שלנו.

חג חירות שמח!


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד