ויקרא. חומש שלם במילה אחת. ויקרא. אפשר לומר שמישהו קורא למישהו, אבל אפשר גם לומר שמישהו קורא את מישהו. וזו כבר קריאה שונה לגמרי.
מה היא מכילה, הקריאה הזו? מה אפשר למצוא בקריאה שלי את עצמי, את העולם, בקריאה של העולם אותי? האם אלה אותן קריאות? אני רוצה לקוות שיש בהן תפיסה ערכית. שאני לא קוראת לחינם, ולא לכל אחד. אני רוצה להאמין שאני שומעת את כל הקריאות, גם אם אני לא נענית לכולן.
: אחת המשמעויות היפהפיות של הקריאה, שכר כתבתי עליה בעבר, שייכת לריה"ל
"דרשתי קירבתך
בכל ליבי קראתיך
ובצאתי לקראתך
לקראתי מצאתיך".
הקריאה באמצעות "כל הלב" מאפשרת את קיצור הדרך, את המרחב הרגשי הדרוש לנו ולמי שעומד מולנו למצוא זה את זה, את ההתבוננות האמיתית בינינו. כשאנחנו "יוצאים לקראת", אנחנו יוצאים מתוך הקופסא שבתוכה היינו כדי שנוכל באמת "לקרוא - ולמצוא" זה את זה.
דרושים לפחות שניים שיעשו זאת.
מתברר שגם הפרידה הפיזית מהמשרד היתה כזו. לאט-לאט קילפתי מהקירות את סימני הקריאה שנתתי בהם. מפת העולם עפ"י קופרניקוס; תמונה של אגם שקיבלתי מאמי; פתקים קטנים, כמו "honey, I’m home" או "חיבוקים בחינם" שלילך ואני השארנו זו לזו בכל פעם שמישהי מאתנו נסעה או חזרה, וששמרתי בנעץ על לוח שעם; שלט שקיבלתי מחברה לעבודה לפני כמה שנים - "יְקָרָה, אבל שווה את זה"; מתנת יום הולדת מדויקת ומרגשת שעינת העניקה לי; כמה ספרים ותקליטורים עם הקדשות אישיות; ספל. סיכה. ברכה. אפילו בדיחה שאחד מחברי מועצת הקרן פעם קשקש לי על פתק. תשורות משמחות שפינקו אותי בהן ושהצטברו במהלך השנים. ומכיוון שאני אוהבת לא רק להתפנק אלא גם לפנק, אספתי גם סימנים שהענקתי לאחרים – מתנות קטנות שחילקתי ונשארו מהם קצת עודפים.
אחד אחרי השני, אספתי את סימני הדרך שביני לבין אנשים יקרים לי עד מאד.
בחרתי להיפרד מהקרן, לא בחרתי להיפרד מאנשיה. ככלל, אני לא מאלה שיודעים להיפרד מאנשים, להיפך. פרידות כאלה מפחידות אותי מאד, כי אני יודעת מה מחירן (במקרה הטוב, זה כואב. על המקרה הרע לא נרחיב עכשיו). לשמחתי, בכל התחנות שבהן עברתי בחיי, פגשתי אנשים שהפכו לחברים הממשיכים אתי בדרך, כאלה שהמשמעות המשותפת שלנו אמיצה בלי שום קשר לכבלי זמן או מרחב. אין לי שום ספק בכך שגם הפעם, שש השנים האחרונות יעניקו לי אנשים נוספים שיצטרפו גם להמשך דרכי. זו המתנה היפה והחשובה ביותר שמישהו יכול להעניק: להמשיך להיות נוכח משמעותי.
רוב סימני הקריאה שלי כבר ארוזים במזוודה שתלך אתי למשרדי החדש.
כמי שתמיד טוענת – שלא לומר מטיפה – שהסימן החשוב ביותר במקלדת הוא סימן השאלה, התקופה האחרונה הוכיחה לי את המשמעות המעניינת יותר של סימן הקריאה.
נ.ב. בכל הערימה הזו שאני לוקחת אתי לתפקידי החדש, יש יוצא מהכלל אחד:
בערך יומיים אחרי שהתחלנו לעבוד יחד, לילך התחילה לקרוא לי "בוס". כל מחאותיי, ניסיונות השידול ואפילו המרד שלי לא עזרו, היא התעקשה להמשיך לקרוא לי כך (היא קוראת לי כך עד היום, כל הדרך מהמבורג הרחוקה...). בשלב מסוים אף הגדילה לעשות וקנתה לי ספל קפה שכתוב עליו "הבוס". בשלב זה, הספל יישאר בביתי. לפחות היא הסכימה אתי שיש סיכוי טוב שאנשים אחרים לא יבינו זאת. אני מבטיחה ללגום ממנו בכל יום. הוא יעורר בי חיוך חם ועמוק בכל פעם שאעשה זאת, בלי שום קשר לכך שאנחנו מתכתבות ברמה יומיומית בווטסאפ...
