הפוסט הזה יהיה שיא השמאלץ. קיטש מוחלט. מי שהשתפכויות כאלה גורמות לו לאי נוחות, שיעצור כאן. אשר לי, אין לי שום כוונה לעצור. ראו הוזהרתם.
איך יודעים שמישהו אוהב, באמת אוהב, אותנו?
הוא מכיר אותך מבפנים. יודע בדיוק מה ישמח אותך, מה את אוהבת, מה יגרום לך להתרגש, לצחוק, לבכות, לפחד ולהתמודד. הוא מעריך את הפינוקים שאת מעניקה לו, ומפנק אותך בחזרה, לא בגלל שזו הנורמה המקובלת. בגלל שזה זרם משותף. הוא יודע כיצד לצעוד אתך בדרך האבנים הצהובות הרוחשת אריות נמרים ודובים, oh my, עד לשערי עיר האזמרגד. שם, הוא יברך אותך כשאת עולה על הכדור הפורח לגלות עולמות נוספים, ויודע שתמיד תחזרי. הוא מלווה ומחכה לך ומגיע אלייך בעת ובעונה אחת.
הוא נוכח.
אני לא משתמשת במילה אהבה, במשמעות העמוקה של שכינה, לעיתים קרובות. אבל בשש השנים האחרונות, התווספו לאהבות השוכנות של חיי אנשים שזכיתי להכיר ולעבוד אתם בקרן וולף. שש שנים שבהן עברנו דרך מרתקת, שלכל אורכה היינו יחד - באתגרים, בהצלחות וכן, גם בכישלונות. מכל הדרך הזו, האנשים האלה היו ונשארו הנכס האמיתי, החותם היחיד שבאמת חשוב, בחיי. בורכתי. אני מודה לכל אחת ואחד מהם בכל יום.
השבוע, רובם ליוו אותי אל הכדור הפורח שייקח אותי למחוזות הבאים. והם עשו את זה בכל כך הרבה שמחה, התרגשות ותשורות מדויקים להפליא ומתאימים לי, ברמה שאפשר לתאר אותה רק כאהבה שוכנת. זו גם הסיבה שאני יודעת שהם ימשיכו להיות אתי גם בדרכי החדשה, אותה אתחיל בעוד שבוע בדיוק.
זה מה שקורה כשאוהבים.
תודה לכולם על מה שהיה ומה שעוד יהיה.
