top of page
פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת : "לנו זה לא יקרה"


הייתי בת שלוש כשהביאו אותי בפעם הראשונה ל"גן של הדוד פרנק", גן ילדים במרכז לוס אנג'לס. נכנסתי לגן, ניגשתי לילדה עם שיער חום חלק ועיניים כחולות וגדולות, שאלתי אם היא מוכנה להיות חברה שלי, ומאותו רגע לא נפרדנו. היינו שומרות זו לזו את הנדנדות, יושבות יחד בארוחת הצהריים, יושבות זו לצד זו ב"ריכוז". ביקרנו זו בביתה של זו. היא הביאה לי מתנות לחנוכה, אני הבאתי לה מתנות לחג המולד. קראו לה קים, וכששאלתי למה אין לה אבא, אמרו לי רק שאבא שלה נסע מאד רחוק ושאמא שלה מחפשת לה אבא חדש. היו פעמים שאמא שלה חיפשה גם בלילות, ואז קים היתה ישנה אצלנו. היינו החברות-הכי-טובות הרבה לפני שהמושג BFF הומצא, כמו שרק שתי ילדות קטנות יכולות להיות.

וכשהיינו בנות שש, אמא של קים סוף-סוף מצאה לה אבא חדש.

והאבא הזה הודיע לבתו החורגת, שהיא לא יכולה לשחק אתי יותר. אני יהודייה, והוא לא אוהב יהודים.

זו היתה הפעם הראשונה בחיי שליבי נשבר. לא האחרונה, אבל הראשונה.

עברו כבר כמה שנים טובות מאז שהייתי בת שש, אבל אני זוכרת את הכאב ובעיקר את התימהון עד היום. הוא חזר על עצמו בכל אחת מהפעמים הבאות שבהן נתקלתי באנטישמיות בליבה של האומה שחרתה על דגלה "חירות וצדק לכל".

זה אף פעם לא נעלם, רק משנה צורה וגודל לעיתים. כשנחתנו בפלורידה ב-2001, אמרו לנו בשמחה ש"כמה טוב שבאתם עכשיו, לא מזמן ביטלו את איסור קבלת היהודים למועדון היאכטות המקומי, תוכלו לשוט". לא הופתענו מהשמחה. הופתענו מהטבעיות שבה זה נאמר. אני זוכרת את הויכוחים של חבריי בארה"ב ב-2004, כשיצא לאור ספרו של פיליפ רות' "הקנוניה נגד אמריקה". בספר, רות' עוסק בתרגיל היסטורי מעניין: מה היה קורה אילו בשנת 40', רוזוולט הדמוקרט היה מפסיד את הבחירות לנשיאות ובמקומו היה נבחר מועמד אחר, אדם הידוע כימני לאומני המוביל את תפיסת "אמריקה תחילה", אנטישמי ותומך המשטר הנאצי ומי שנחשב כגיבור אמריקאי, צ'רלס לינדברג. בסיפור המסופר דרך עיניו של ילד יהודי בן 7, מתאר רות' את ההידרדרות המהירה של החברה האמריקאית כלפי גילויי אנטישמיות קשים, שנאת זרים בכלל ויהודים בפרט, תמיכה במשטר הנאצי תוך בדלנות מהמתרחש באירופה ובעולם. "טוב, נו, זה רק ספר," טענו אותם חברים. "אין שום סיכוי שדבר כזה יקרה פה באמריקה." כשאמרתי שהספר מבוסס על דברים שהם פשוט לא רוצים לראות, הביטו בי בסלחנות הצדקנית של אדם שבע המתבונן באדם רעב: "את ישראלית. את לא יכולה להימנע מתחושת רדיפה." הניו יורק טיימס היה זהיר יותר, כשתיאר את הספר כ"בלתי מתקבל על הדעת ויחד עם זאת מציאותי באופן מפחיד", והסביר שהתיאור של רות' נשמע אמין ומציאותי אבל "לנו זה לא יקרה". היו שזכרו את סרטו הנפלא של איליה קאזאן, "הסכם ג'נטלמני", מתאר את האנטישמיות הסמויה והגלויה בארה"ב ושיצא לאקרנים כבר ב-1947, אבל הרוב טענו שרצוי לא לעורר את מה שעדיף לא לעסוק בו.

"זאת הפעם החמישית שהגיע אלינו איום ממשי שיפוצצו לנו את המרכז הקהילתי מאז ינואר, והשנייה בתוך חמישה ימים," כתב לי השבוע חבר מאחת ממדינות ארה"ב. הוא אחד ממנהיגי הקהילה היהודית בעירו, ולא פחות משהוא מודאג, הוא מאד מופתע. "אני לא מסוגל להאמין שזה באמת מה שקורה לנו," אמר לי. הוא רחוק מלהיות היחיד ששמעתי זאת ממנו.

אנחנו נוטים להתייחס לארה"ב כאל מקשה אחת, מבלי לזכור שמדובר בברית בין חמישים מדינות שונות, שחיים בהן למעלה מ-350 מיליון בני אדם, והמשתרעות על פני מחצית יבשת. מטבע הדברים, כמו אצלנו, גם בארה"ב אפשר למצוא ביטוי של כל הטוב והרע שבבני האדם, רק מוגבר בעשרות מונים. חירות, אימה, יצירתיות, קיבעון, ליברליות והומניזם לצד רוע ושחיתות. וכן, גם אנטישמיות. היא לא חדשה והיא לא תיעלם ובהחלט צריך להילחם בה עד חורמה,

אבל מישהו יכול להסביר לי ממה הם כל כך מופתעים?


bottom of page