רגע לפני שבת: ימים של הולדת

אולי זה היה הקול החם של החברה שצלצלה לברך אותי ביום הולדתי, שפתאום גרם לי לעצור רגע. אחרי הכל, השאלה הזו נשאלת כמעט בכל יום הולדת בדרך זו או אחרת.

"אז מה את רוצה שיקרה לך מהיום והלאה? מה את מאחלת לעצמך?"

בדרך כלל אני מחייכת ואומרת את הדברים שגם אם הם רגילים לגמרי הם עדיין נכונים: שכולנו נמשיך להיות בריאים, וביחד, ושהחיים ימשיכו להיות לי מעניינים ומלהיבים ושכולנו נגשים את החלומות שלנו וכל שאר הברכות החשובות.

אבל הפעם, הגבתי אחרת. באופן פתאומי ומפתיע השאלה הזו קיבלה צורה של סירת קאנו - או, במקרה שלי, סירת מקורו - שאני משיטה עם מקל ארוך-ארוך בדלתא מלאה שבילים. הרגשתי שאני צריכה לשוט לבדי פנימה, פנימה, אל המקום הכי אינטימי שאני יכולה להגיע אליו.

מה אני רוצה שיקרה לי, בנוסף לכל הברכות החשובות שכבר הזכרתי?

מצאתי ערימה מלבבת של תשובות. ביניהן, זו התשובה שאני מבקשת להוציא לאור:

להמשיך לעמוד על כתפי אלה שאני חושבת שהם ענקים ולהרגיש שבזכות החיבור בין הגבעה שהם יצרו לבין הקדחת שבתוכי אני רואה טיפ-טיפה יותר רחוק מהם, עוד כמה סנטימטרים של תגלית שמתבהרת לה בראשי ומפלסת דרכים שונות להתבטא. לעיתים בדרך מתבקשת, לפעמים בצורה משונה, תמיד באופן מלהיב ואפילו משכר, גם כשזה מצליח וגם כשלא.

ותמיד, עם אנשים שאפשר לרוץ אתם: ליפול, לקום ולרוץ מחדש. היטיב לבטא זאת המלחין ג'סטין הורוביץ כשסיפר על הדרך שבה נכתב השיר "השוטים שחולמים" מהסרט לה-לה-לנד: "זה מה שקורה כששני אנשים עושים ביחד מוזיקה. הדברים לא מסונכרנים באופן מושלם."

Here's to the ones who dream

Foolish, as they may seem

Here's to the hearts that ache

Here's to the mess we make...

A bit of madness is key

to give us the color to see

Who knows where it will lead us?

And that's why they need us

So bring on the rebels

The ripples from pebbles

The painters, and poets, and plays

And here's to the fools who dream

Crazy, as they may seem

Here's to the hearts that break

Here's to the mess we make

I trace it all back...

Smiling through it

I'd do it again

אז כן. להמשיך לחלום. לשאול, למרוד, לעשות קצת בלגן. להיות בסנכרון ובלעדיו, לאפשר קצת שיגעון. כל זה.

ואם אני כבר בקצת שיגעון, אז שיהיה גם שלום עולמי.