מלאה בפרטים חגיגיים, יקרים ופרקטיים מאד יוצאת לדרכה הפרשה שלנו, פרשת תרומה. בלי למצמץ או לחשוב שיש כאן סתירה, נאמר שכל אחד ייתן תרומה כאשר יידבנו ליבו, אבל ליתר ביטחון - רק כדי שלא נתבלבל ונביא חלילה מים מינרליים במקום שמפניה - מבהירה לנו הפרשה שזה צריך להיות מתוך רשימת פריטים מובחרת, הכוללת זהב, וכסף, וארגמן, ותולעת שני, ועורות תחש, ועצי שיטים, ובשמים לשמן המשחה. סתם איזה חלוק נחל או שמן קנולה מסחרי לא יתקבלו. התרומות והמשכן צריכים להיות בנויים לתלפיות, מלאי יוקרה והוד והדר, וקטורת וסיגרים ותכשיטים מכל אבני החן והיינו אך שמחים ובעיקר ייראו נא עמי כל העולם כמה עשירים וחשובים אנחנו שבנינו בית כזה לאלוהים שלנו.
אבל בתוך כל הפאר הזה מסתתרות שתי מילים, שכמו יוצרות קריצה מהסוג שרק מי שעיניו לא מסתנוורות מנצנוץ היהלומים ולא ממש מתרשם מכל הארמונות האלה יכול להבחין בו, ולחייך.
"ושכנתי בתוכם".
כך, בשתי מילים קצרות, אפשר להחליט שהכתוב למעשה רומז לנו מה באמת חשוב. כל הקישוטים והפאר המקיפים אותנו הם אמנם נחמדים מאד, אבל נועדו בעיקר לאלה שמסוגלים להתבונן רק מבחוץ. מי שבאמת מבקש להעניק תרומה משמעותית, יתכבד להתאמץ ולהעמיק עד שיהפוך לכזו בעצמו: תיצרו עבורי משכן בתוככם, אומר אלוהים, ואני אבוא. מקום בנשמתכם שבו נהיה קיימים יחד, נוכחים זה בתוך זה ומתבטאים במשותף, מאירים ומצמיחים אחד את השני.
מקום כזה לא זקוק לתופים ומחולות. זה מקום של ענווה, שבניהול נכון - בכוחו לחשוף יופי, כנות - והמון, המון אהבה.
לשכון זה בזה. המתנה הכי יפה שאנחנו יכולים להעניק אחד לשני. המתנה היחידה שחשובה.
