"לאלה מכם שהם בגילי, הפתיח הבא אולי יהיה מוכר, " המרצה השתהה רגע, מתבונן בחיוך בקהל שלו, ואני ביניהם. "מה אפשר לומר על...?"
אלמנטרי, ווטסון.
"מה אפשר לומר על בחורה בת עשרים וחמש שמתה," השלמתי. זה משפט הפתיחה האלמותי של הרומן 'סיפור אהבה'. וכן, המרצה ואני בערך בני אותו גיל.
לכל אחד מאיתנו יש משפטים שהוא לא יכול לשכוח. צירוף מילים שנחרת בזיכרון, מחובר בעבותות עבים של אסוציאציות למה שהופך לסיפור האישי שלנו. אסוציאציות שמציתות את החושים, מעוררות קשרי זמן, מרחב ומעשים. אנחנו יצורים מייצרי סמלים שמייצגים משמעות מסוימת. המשפטים האלה הופכים להיות הסמל המרכזי של כל הכבלים שקשורים אליהם, בין אם זה נרצה בכך ובין אם לאו. "מילים לא אומרות מאום," כתב שלום חנוך, וטעה בענק. לא סתם אומרים שהמילים, הן אוצר. המילים והמשפטים שאנחנו בונים מהם אומרות הכל, גם אם אנחנו בוחרים להתחרט, להתעלם או להתכחש להם. הן הפלסטלינה שאנחנו לשים בלשוננו כדי לספר את הסיפור שמתערבל בתוכנו. וכשמשפטים כאלה נוגעים במשהו מאד עמוק ואמיתי בנו, אנחנו שבים ומשתמשים ומצטטים אותם עד שהם הופכים לנכס תרבותי.
והם יכולים להיות נכס אישי לגמרי. משפטים שנאמרו לנו על ידי אנשים מסוימים בחיינו, מייצגים את הקשר הייחודי שבינינו לבין שותפי-הזיכרון שלנו, גם אם שאר העולם נותר מחוץ למשחק.
אלה המשפטים שהם בדרך כלל אהובים עלינו במיוחד.
והם בדרך כלל לא לציטוט.
אם כבר סיפרתי על "משחק הזיכרון" שאותו מרצה הציע לנו, תשתעשעו אתי לרגע:
לפניכם כמה ציטוטים, הראשונים שעולים במוחי כרגע. יכולתי, כמובן, לבחור אינספור ציטוטים אחרים, בנושאים אחרים - אבל מכיוון שהתחלתי בציטוט מתוך 'סיפור אהבה', נישאר באותו נושא.
מי אמר למי ובאיזה הקשר:
"תמיד תהיה לנו פריז"
"אהבה היא הרבה דברים, ואף אחד מהם אינו הגיוני"
"מכל הברים בכל הערים עולם, היא היתה צריכה להיכנס דווקא לבר שלי"
"תחתוך אותי ותמרח את זה במיץ לימון"
"אם היא יכולה לעמוד בזה, גם אני יכול."
"מוות לא יכול לעצור אהבת אמת. כל מה שהוא יכול לעשות זה לדחות אותה לזמן מה."
"אני מפחדת לצאת מהחדר הזה ובמשך כל שארית החיים שלי, לא להרגיש את מה שאני מרגישה כשאני איתך"
"משפטים תשים לפניהם", פותחת הפרשה שלנו השבוע. המשפטים מונחים לפנינו, חלקם נוגעים בנו ומשמשים אותנו יותר מאחרים, כל משפט בדרכו.
יש הטוענים ש"תשים לפניהם" מעיד על כך שהבחירה בהם, תלויה בנו. שהמהות שלהם מונחת לפנינו כמו ארוחה טובה על שולחן ערוך, ואנחנו אלה הבוחרים - במודע או שלא - מה לאמץ.
יכול להיות. אני מסכימה שיש פה בחירה, אבל יותר ויותר נדמה לי שזה הפוך, גוטה, הפוך:
לא אנחנו בוחרים את המשפטים.
הם אלה שבוחרים בנו.
*טוב, בסדר, אני מודה. יש פה שני סרטים שמובילים בענק. כל אחד והאסוציאציות שלו.
