הווטסאפ הבהב על הבוקר. "מה שלומך?" זה כל מה שהיה כתוב בו. זה הספיק.
חברה לעבודה ששמעה אתמול את קולי קורס אל תוך שיעולים מרשימים למדי, בדקה הבוקר איך אני מרגישה. היא לא שאלה דבר על ענייני עבודה או נושאים אחרים שאנו עסוקות בהם. היא באמת רק דאגה לי. כשהודיתי לה על תשומת הלב המאירה, הפטירה: מה זאת אומרת? מה שווה כל מה שאנחנו עושות יחד, אם כשאני יודעת שאת חולה, אני לא מתעניינת בשלומך?
אחר כך הגיעו עוד כמה כאלה.
תתלו זאת בסחרור התרופתי שנחת על ראשי (סירופ נגד שיעול יכול להעניק היי חביב למדי), אבל מכל הדברים שבעולם, אני חשבתי על יתרו.
אי אפשר להמעיט בחשיבותו של משה רבנו. דמותו השאירה חותם על העולם כולו, בין אם הוא אכן היה קיים ובין אם לאו. המנהיגות יוצאת הדופן, הענווה, היכולת להכריע ולקבל החלטות, חוסר המורא להתייצב מול מתנגדיך ולהלחם על מה שחשוב בעיניך, המוכנות לנסות דרכים חדשות - כל אלה ועוד הפכו את משה לדוגמא ולמופת ללא עוררין, מהסוג שכל אדם המחפש להשאיר חותם בעולם היה רוצה להיות.
אפשר היה לחשוב שדי בכך. ההיסטוריה האנושית מכירה הרבה יחידי סגולה כאלה, אנשים שבחרו ללכת בדרך שלא הלכו בה לפניהם, בחירה בין חלופות שיצרה את ההבדל כולו, כפי שהיטיב לבטא רוברט פרוסט.
והנה באה פרשת יתרו, ומאירה בזרקור את מה שקל כל כך לשכוח: אפילו כשאתה עסוק בדברים ברומו של עולם, אל תשכח שאתה קודם כל אדם. אמנם אתה מנהיג ענק, ואני מלא התפעלות ממך, אומר יתרו למשה, אבל עם כל הכבוד, אתה רק בן אדם, וככזה - מה לעשות, אתה מוגבל. אתה לא יכול להנהיג את העם כולו לבדך, זה גדול מדי אפילו עליך. אני דואג לך. עוד תחלה חלילה.
ההמשך ידוע, וכבר כתבתי על כך בעבר (בפוסט - "דרך ארץ קדמה לתורה"): יתרו ממליץ למשה לקחת עזרה, משה מקבל את עצת חותנו, ורק אחרי שהם עושים סדר בבלגאן - כלומר, בונים את אבני הדרך עליהן צריכה לצעוד הארץ, רק אז עולה משה אל הר סיני לקבל את לוחות הברית, כלומר - את התורה. כמה טובים יותר היו חיינו אילו כל אחד מאיתנו היה זוכר קודם כל להיות אדם, ורק אחר כך חכם ומשנה עולמות. איך כתב יהודה עמיחי? מתחת לאבנים ההיסטוריות האלה, יושב איש שקנה ירקות ופירות לביתו. התבוננו בו. הוא זה שחשוב.
אשר לי, השינוי שאני מחכה לו יזורז על ידי כימיה מסוגים שונים, ובכלל זה מרק עוף ומיץ תפוזים טרי. למרות שיש לי אישור רשמי וחתום שזה לא מדבק, אני לא מתקרבת לכל הקטנים. גם ליתר בטחון, וגם כדי שלא יפתחו לכבודי את שגרירות פולין בתרועת "את-רואה-שעכשיו-גם-הם-חולים!" נרחבת. כל שאר הדברים החשובים, יחכו להם ברומו של עולם. אני מתכרבלת לי בפוך. כרגע, זה המקום הנכון להיות בו.
שתהיה שבת של בריאות :-)
